פסיכוזת "שתי המדינות"

"... רבים מתחו ביקורת משכנעת על תהליך אוסלו. אך איש מן המבקרים לא התייחס לסיבה לכך שמנהיגי ישראל, בתמיכתם של האקדמאים והאליטה התרבותית במדינה ושל חלקים ניכרים באוכלוסיה הכללית, אימצו דרך שחשפה במובהק את האומה, ובכלל זה את משפחותיהם הם, לסיכון חמור...בהתחשב באי-הרציונליות של דרך זו, ההסבר חייב להיות בתחום הפסיכופתולוגיה. דיפלומטיית-אוסלו של ישראל...שיקפה נטייה להרס עצמי בלתי ניתן להסבר אלא במונחים פסיכיאטריים..." (פרופ' קנת לוין, המחלקה לפסיכיאטריה, בית-הספר לרפואה, אוניברסיטת הרווארד). "פסיכוזה: הפרעה יסודית בתפקוד המוח... המתאפיינת בהעדר קשר או בקשר פגום עם המציאות, במיוחד בהזיות שווא..." (מילון וובסטר המקוון). אפריל האחרון היה חודש גרוע עבור שיקול דעת מפוכח, לפחות בכל קשור לשיח על ישראל, ובמיוחד בנוגע לסוגייה הפלשתינית. שכל ישר וחשיבה רציונלית ננטשו לטובת הזיות-שווא קדחתניות ופנטזיות פרועות המנותקות לחלוטין מן המציאות השוררת כאן על פני כדור הארץ.

קנאית, הזויה, תזזיתית

ככל שהראיות נגד היתכנות פתרון "שתי-המדינות" לסכסוך עם ערבים הפלשתינים הולכות ומצטברות, כך נעשית הרטוריקה של חסידיו הנואשים של רעיון זה יותר ויותר קנאית, התנהגותם - יותר ויותר תזזיתית והצעותיהם המדיניות - יותר ויותר הזויות. על-אף שהם נאלצים להודות כי למעשה כל ההנחות שעליהן התבססה הגישה של שטחים-תמורת-שלום עליה מתבססת פרדיגמת שתי-המדינות , הוכחו כלגמרי בלתי מבוססות, מסרבים תומכי גישה זו להודות בטעותם. במקום לוותר על מסקנות שנשענות על הנחות מופרכות, הם נצמדים אליהן כאילו היו ציווי אלוהי, ומעדיפים למצוא טיעונים חלופיים כדי להצדיקן, גם כשאלה עומדים בסתירה מוחלטת לטיעונים שהעלו קודם לכן. במשך חודש אפריל האחרון זכינו לראות מקבץ של כמה מהגרסאות היותר הזויות של עיקרון "שתי-המדינות" מועלות על כמה במות ציבוריות בולטות.

מרשמים מעוותים ומזיקים

המצעד הזה של מרשמים מזיקים החל ב-23 באפריל, עם הצגת הרעיון המוזר של "חד-צדדיות קונסטרוקטיבית" (המכונה גם "האופציה העצמאית") בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). זוהי הצעת מדיניות שמובילה "תנועה בלתי מפלגתית פוליטית", הידועה בשם "עתיד כחול לבן" ושזוכה לגיבוי גורף ולשיתוף פעולה הדוק מצד אנשי המכון, בקידום הרעיון בארץ ובחו"ל. מדובר בגישה הדוגלת, ברצינות, במדיניות של "כניעה מקדימה", הקובעת לא רק כי על ישראל לקבל מראש כמעט את כל הדרישות פלשתיניות להקמת מדינה, בתמורה ללא כלום, אלא למעשה מטילה על ישראל לשאת במידה רבה במימון יישומה של מדיניות זו. למרות אריזתה הרטורית המטעה, הרי שבדומה להינתקות של 2005, מדובר ביוזמה שנועדה בעיקר להבטיח את פירוק-התנחלויות ולא להשגת שלום בר-קיימא ושימורו.

נוסחתו המופרכת של דרשוביץ

הבאה בתור באותו "מצעד האיוולת" הייתה נוסחתו המופרכת לשתי-מדינות של פרופ' אלן דרשוביץ, שהציע לראשונה בקיץ שעבר במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" (3.7.12) ושאותה העלה שוב בכנס האחרון של ה"ג'רוזלם פוסט" ב-4.28 . ככל הנראה מה שהציע דרשוביץ הוא שכדי לפתור את הנושאים שבמחלוקת, עלינו...לפתור אותם, או לפחות להכריז על הסוגיות המרכזיות כפתורות, ולנהל משא-ומתן, ב"תום לב" כמובן, על אותן סוגיות שלגביהם עדיין נותרה "מחלוקת סבירה". כך, הוא הכריז בשיוויון נפש מעורר תמיהה כי "הנושא הראשון שיש להניח על השולחן הוא קביעת מיקומם - פחות או יותר - של גבולות המדינה הפלשתינית ", וחשף בכך את חוסר מודעותו שנושא זה מהווה למעשה את לב לבו של הסכסוך קרוב לרבע מאה, אם לא הרבה יותר מזה. לאחר מכן הוא ממשיך ומצהיר באדישות כי: "(גבולות) אלה יחייבו הכרה בכך שבאופן מציאותי, הגדה המערבית ניתנת לחלוקה לשלושה אזורים:

• אלה... שדי בוודאות יישארו חלק ממדינת ישראל, כמו מעלה אדומים...ואזורים אחרים הסמוכים למרכז ירושלים.

• אלה...שדי בוודאות יהיו חלק מהמדינה פלשתינית, כגון...האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים...מעבר לגדר הביטחון של ישראל.

• אלה שלגביהם קיימת מחלוקת סבירה, ובכלל זה כמה מגושי ההתנחלויות הגדולים...כמו אריאל.

עד כמה "מציאותית" חלוקה זו, ניתן להעריך על-פי המהומה האחרונה שהתעוררה סביב האפשרות שישראל תפַתֵח את אזור E1, הנמצא קרוב הרבה יותר למרכז ירושלים ממעלה אדומים, ושאותו מגדיר דרשוביץ כאזורים ש"די בוודאות יישארו חלק ממדינת ישראל".

חוסר בגרות, חוסר הגינות וחוסר עקביות

גם אם נניח בצד את השאלות קשות, כגון מיהו המנהיג הפלשתיני שיסכים כי מקומות כגון "מעלה אדומים...ואזורים אחרים הקרובים למרכז בירושלים יישארו חלק ממדינת ישראל", וכי סביב עתידה של אריאל קיימת "מחלוקת סבירה" - שלא לדבר על ההיתכנות שמנהיג כלשהו ישרוד בחיים אחרי הכרזתו בפומבי על הסכמה שכזו - עדיין יש סיבות רבות לדחיית הצעתו של דרשוביץ כילדותית, משוחדת ורווית סתירות פנימיות . היות שבמקום אחר פירטתי את הפגמים הרבים שבהצעתו של דרשוביץ, אתמקד כאן בפגם הבולט ביותר, הממחיש מדוע התיאורים הבוטים הנ"ל מגדירים היטב את הצעתו. פגם זה מתייחס לגישתו לאזורים "השנויים במחלוקת". דרשוביץ קובע כי "ההקפאה (של הבנייה הישראלית) תימשך באזורים השנויים במחלוקת, עד שיוחלט איזה מהם יישארו חלק ממדינת ישראל, ואיזה...יהיו חלק מהמדינה הפלשתינית החדשה...". אולם אז הוא ממשיך לחרוץ מראש את תוצאת "המחלוקת הסבירה" ששוררת לדבריו לגבי איזורים אלה, על-ידי הימנעות מהטלת הקפאה דומה על הפלשתינים. אדרבא, כדי למנוע כל ספק לגבי הגורל שהוא צופה לאזורים "השנויים במחלוקת" אלה, מצהיר דרשוביץ: "הקפאת בנייה מוחלטת תהיה...פשרה כואבת אך הכרחית. היא גם יכולה לעודד את התושבים (היהודיים)...בגדה המערבית לעבור להתגורר באזורים שיישארו חלק ממדינת ישראל, במיוחד אם ההקפאה תְּלוּוה בתמריצים כספיים לכך". ברור, אפוא, כי אם הפלשתינים רשאים לבנות באזורים אלה שבהם היהודים אינם רק מנועים מלעשות כן, אבל אף "מומרצים" לפַנות אותם, הרי אפיונם כ"שנויים במחלוקת" אינו אלא תחבולת הטעיה ערמומית. אחרי ככלות הכל, אם פיתוח באותם אזורים על-ידי פלשתינים מותר, בעוד שעל-ידי היהודים הוא אסור, הרי שהכוונה היא ברורה - שבסופו של דבר הם נועדו לעבור לפלשתינים.

"עידן האבסורד האינטלקטואלי"

ואז ב-30 באפריל, פורום הדיונים "אינטלגנציה בריבוע" ערך ויכוח, הראשון שלהם בישראל, בהשתתפותם של שני תומכים מושבעים של רעיון שתי-המדינות - פיטר ביינרט ומיכאל מלכיאור, ח"כ לשעבר וכיום רבה הראשי של נורבגיה. בעבר, הצבעתי על הבורות וההתנשאות המאפיינות את הטפותיו הצדקניות של ביינרט על מעשיה של ישראל, ועל ההטעיות, הכזבים והקלישאות שבבסיס המלצותיו עבור מדיניותה של ישראל. למרות זאת, איני יכול שלא להביא כאן הערה עוקצנית של פרופ' בארי רובין במאמר שכותרתו "האדרת הבגידה: התנועה יהודית הביזארית להשמדת ישראל על-ידי העמדת פנים שהיא מצילה אותה". במאמר זה הוא מבטל את ביינארט ואת עמדותיו: "אנו חיים בעידן של אבסורד אינטלקטואלי שבו...מישהו שאין לו מושג לגבי המציאות הישראלית, ושאינו מעודכן לגבי הנעשה בה זה עשרות שנים...זוכה ל¬יחס כאילו יש לו רלוונטיות כלשהי". באשר למלכיאור, בראיון עמו בספטמבר 2012, תחת הכותרת "האיסלאם מוכן לשלום עם ישראל", הוא גינה את הסרבנות - או לפחות את העדר-הרצון - הישראלית, והאשים אותה בהכשלת השלום בין היהדות והאיסלאם, ובכלל זה עם יסודותיו הקיצוניים ביותר. בכך, כפי שציין אתר אינטרנט רב-תפוצה , "הטיל את האחריות להעדר שלום עם תנועות איסלאמיות קיצוניות על ישראל". אפשר רק לתהות אם הרב המכובד אכן קולט שעל-ידי הפצת האשמות פרועות ונטולות שחר כאלו נגד המדינה היהודית, הוא רק מספק דלק לאלמנטים יודופוביים המתנכלים למה שנותר מן הקהילה הנורדית ההולכת ומצטמצמת שלו.

שומרים על הדמוקרטיה על-ידי קידום העריצות?

גם ביינארט וגם מלכיאור נצמדים לרעיון השחוק והמופרך, שאם ישראל לא תאפשר את הקמתה של מדינה פלשתינית, הדבר "לא רק יפגע באופייה הדמוקרטי, אלא סופו של דבר גם באופייה היהודי" (ביינרט) ו"ירוקן מתוכן את המשמעות האמיתית של מדינה יהודית "(מלכיאור). על כן, אנו מתבקשים כנראה להאמין כי הדרך היחידה לשמור על דמוקרטיה יהודית היא לאפשר את קיומה של עריצות מוסלמית. כי אחרי ככלות הכל, הנסיגות הישראליות, בין אם היו חד-צדדיות או תוצאה של משא-ומתן, - הפכו את חצי-האי סיני לאזור מופקר של הנתון למרותם של כנופיות פשע וקבוצות ג'יהאדיסטים; הביאו תיאוקרטיה בשליטת חמאס ברצועת עזה ואיפשרו את עליית חיזבאללה בלבנון. אפילו תומכים נלהבים של רעיון שתי-המדינות כמו דרשוביץ נאלצים להודות כי "אין זה בלתי אפשרי שיום אחד אולי חמאס ישתלט על הממשלה הפלשתינית, בין אם בהפיכה, או בבחירות, או בשילוב כלשהו של שניהם. לא ניתן לדרוש מישראל להסכים למדינת חמאס חמושה היטב לאורך גבולותיה הפגיעים". ואכן, הדרך היחידה שהמדינה הפלשתינית המתוכננת לא תהפוך מקלט בטוח לטרור ערבי היא שהפלשתינים יאמצו פתאום דפוסי התנהגות הפוכיםלחלוטין מאלה שאפיינו אותם בעבר במשך עשרות שנים. אבל כדי לבסס את עמדתם, על "שתי-המדינותניקים" למיניהם לספק טיעונים משכנעים - ולא רק תקוות נלהבות- מדוע תרחיש כזה בכלל ייתכן. עד שיעשו זאת, הם לא צריכים להיות מופתעים מכך שרבים מתייחסים להצעותיהם - במקרה הטוב - כהימור פראי חסר אחריות. או שמא ייתכן "שתי-המדינותניקים" מאמינים שלהיות נחמדים חשוב יותר, ויהודי יותר, מאשר להיות?

סינדרום אוסלו: הסבר עבור הבלתי ניתן להסבר?

כיצד, אם כן, ניתן להסביר נטייה מובהקת, נטולת היגיון זו להרס עצמי? פרופ' קנת לוין מהמחלקה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של הרווארד מציע הסבר נועז למדי הראוי להתייחסות רצינית. לוין, שמלבד הכשרתו הרפואית , הוא גם בעל תארים אקדמיים בתחומים אחרים (כולל דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת פרינסטון), לא הצליח להסביר את התנהגותה של ישראל במונחים רציונליים. לכן, בספרו "סינדרום אוסלו" (שתקציר שלו, בתרגומו של צור ארליך, פורסם בהמשכים במגזין "מראה"), פנה לוין לתחום מומחיותו, רפואת הנפש. הוא נסמך על נסיונו עם ילדים שעברו התעללות ממושכת על-ידי הוריהם. ילדים אלה נוהגים בדרך כלל להאשים את עצמם בגורלם. בכך הם נאחזים בהזיה שאם הם רק יתקנו את דרכיהם ויהפכו להיות "טובים", הוריהם יתייחסו אליהם אחרת. לעומת זאת הסתכלות על מצבם בעיניים מציאותיות תיאלץ אותם להכיר בחוסר יכולתם לשנות את נסיבות חייהם. מבוגרים, כמו גם ילדים, מעדיפים להתכחש לקיומה של מציאות מרה כזו, ולשמר את האשליה של שליטה, גם כאשר אפשרות כזו אינה קיימת. בדומה, אנשים הנתונים במצור מתמשך נוטים להכחיש את חומרת האיום המופנה כלפיהם, להאשים את עצמם, או אחרים מבני קהילתם, בסכנה או השנאה של אויביהם כלפיהם, ומשלים את עצמם בדבר העדר כוונות הזדון של אויביהם. כך, הטלת האחריות למצב על עצמם, ולא על המתנכלים להם, יוצרת תקווה שיש משהו שבידיהם לעשות על-מנת להביא לסיום העוינות נגדם.

החלופה הבלתי נעימה

לוין מעלה תזה מקורית, ובמידה רבה, משכנעת, שעם חלוף הזמן נעשית רלוונטית יותר ויותר. כפי שהוא מציין, "ישראל, במקרה טוב, יכולה להגיב ביעילות להתקפות המופנות כלפיה על-ידי שכניה; היא אינה יכולה לסיים את המצור הערבי ולכפות שלום על הערבים". ואכן, הולך ומתברר כי העוינות הערבית/מוסלמית כלפי המדינה היהודית אינה תוצאה של מה שהיא עושה, אלא של מה שהיא - כלומר, יהודית. מכאן ניתן לפייס עוינות זו רק על-ידי כך שהמדינה היהודית תחדל להיות יהודית. לאור זאת, לתיאוריה של "תסמונת אוסלו" מגיע, או יותר נכון נדרש, דיון דחוף ונרחב. יש לבחון בדקדקנות אך בזריזות את תקפותה, שכן ההסבר היחיד האחר אינו מחמיא כלל: והוא כי חסידי שתי-המדינות מעדיפים לסכן את המדינה במקום להודות בטעותם, כי הם מוכנים להקריב את ביטחון האומה ובלבד שלא ייפגע מעמדם האישי והמקצועי.