כל מי שמבקר בעיר קייב, בירת אוקראינה, אינו יכול שלא להבחין בסממני ההערצה שרוחשים האוקראינים לרב-הטבחים המפלצתי בוגדן חמילניצקי. פֶּסֶל ברונזה ענק של הצורר, עטור שפם דק ומוארך ולראשו מצנפת הדורה, רכוב על סוס צוהל, ניצב בכיכר מרכזית בעיר. לכשתשאל עוברים ושבים לפשר הכבוד הרב שהם רוחשים לו, ישיבו לך כי זהו הגיבור הלאומי של אוקראינה, האיש שהוביל את התקוממות הקוזקים והכפריים האוקראינים בשנת 1648, כנגד בעלי האחוזות הפולנים והכמורה הקתולית, שהתעמרו בהם. אבל האוקראינים מסרבים לזכור, שגיבורם הלאומי גם אחראי לטבח שטני של מאות אלפי יהודים חסרי ישע, בידי גדודי פרשיו הקוזקים, צמאי דם יהודים; שהפוגרומים במאות קהילות ישראל, היו הפרומו לשואה האיומה, שאירעה כעבור 292 שנה.
בדברי ימי עם ישראל ייזכר חמלניצקי שר"י (שם רשעים ירקב), כמעט בדרגה אחת עם צורר היהודים היטלר יש"ו. הפרעות שחולל חמיל (כך כונה חמילניצקי בפי אחינו יהודי התקופה) האכזר, היו כה איומות ונוראות, ששום דבר, זולת השואה עצמה, לא ישווה להן. הקוזקים והטאטרים בפיקודו של חמיל הרשע, השפילו ורמסו עד עפר את כבוד ישראל, שחטו מאות אלפים בחרב ובאש, בטביעה ובחניקה, באכזריות מבעיתה, שלא הייתה מביישת את תלמידיו הנאצים. לדעת החוקרים, היוו פרעות ת"ח-ת"ט (1648-9) מעין חזרה גנרלית למוראות השואה, וייתכן שאף עודדו את היטלר ללכת בדרכו של הצורר, שכבר הוכיח לפניו שהיהודים חסרי המגן, הם טרף קל.
אלא שבניגוד לתודעת השואה, הצרובה היטב בדנ"א היהודי, לא נותר שום איזכור לאסון הנורא שאירע בחשכת ימי הביניים, בדיוק לפני 365 שנה. מי זוכר היום, שנציגי שארית הפליטה התכנסו בלובלין בשנת ת"י (1650), ותיקנו "תענית ציבור לכל מדינות פולין ביום כ' בחודש סיוון לדורות, בו ביום שנעשו הריגות נמירוב כידוע לכל, שהייתה קהילה ראשונה שמסרו עצמן להריגה על קדושת השם זכותם יעמוד לנו, והשם ינקום דמם"?