התבטאויותיהם של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון ביחס לתקציב הביטחון המקוצץ, כביכול, מעוררות שאלות קשות לגבי התנהלותן של מערכות השלטון בישראל. יש תחושה של היפוך יוצרות הגורם נזקים כבדים ביותר לחברה בישראל. שוב אנו עדים, כמו בכל שנה, לריטואל מוכר וידוע של ויכוחים בין הדרג הממשלתי לבין הדרג הצבאי באשר לתקציב הביטחון. "טקס" זה הוא מכוער, מבזה ונלעג.
במדינה שבה מערכות השלטון פועלות כסדרן, הרשות המבצעת היא הקובעת את תקציב הביטחון. התקציב משקף את מדיניותה של הרשות המבצעת וכך צריך להיות. היות שהיא רשות נבחרת, היא נושאת באחריות, לטוב ולרע, לגבי מדיניותה. באותה הנשימה, אותה רשות מבצעת היא גם קובעת איך ייראה הצבא, מבנהו והצטיידותו, עם כל המשתמע מכך.
בישראל, כאמור, היוצרות מתהפכות והמטכ"ל הוא הקובע איך ייראה צה"ל, מאיפה יקוצצו התקציבים, כמה טייסות תהיינה פעילות וכמה תיסגרנה, וכד'. זה מצב לא נורמלי. הצבא אינו יכול להכתיב לדרג הנבחר מה תהיה המדיניות שלו. בפועל, זה בדיוק מה שקורה. בהתחשב בעובדה שתקציב הביטחון האמיתי הוא מבחינת חידה הידועה רק למתי מעט(שנים או שלושה אנשים בלבד), כי אז כל אחד מראשי הצבא יכול להלך אימים על כולם מבלי שיש בידי הציבור אפשרות לבחון את אמיתות הקביעות.
אמירתו של הרמטכ"ל שהקיצוץ הנוכחי יפגע באימונים, בטיסות, בפעילות של גייסות כאלה ואחרים, ולמרות זאת, ישראל תדע להשיב לכול איום עליה, היא אמירה שיש בה כשל מובנה. אם הקיצוץ אינו פוגע ביכולתו של הצבא לתת לישראלים את הביטחון המגיע להם, כי אז למה הקיצוץ אינו נכון? מדוע יש צורך בכל כך הרבה כסף כשצה"ל מסוגל לתת מענה לכול איום? לא ברור? שנית, נשאלת השאלה מדוע יש צורך בהשבתת פעילותם של גדודים מילואים, טייסות וכד' כשיש מקומות רבים מאוד שבהם ניתן לקצץ או אפילו לבטל? לא ברור.
נניח לצורך הניתוח כאן שהרמטכ"ל וכל המטכ"ל סבורים שהקיצוץ הנוכחי יפחית בצורה משמעותית ביותר את יכולתו של צה"ל להתמודד עם האתגרים הרבים מאוד המתרחשים מול עינינו, אז מדוע הם נותרים במקומם? מדוע הם אינם עושים את המעשה המתבקש מאליו והוא לומר לממשלה שהם אינם מוכנים לשאת באחריות למה שיקרה בעתיד, לכן הם מחזירים את ה"מפתחות? האם האחריות הציבורית של רמטכ"ל אינה כוללת חובה מוסרית כלפי אזרחי ישראל?
מי שיקרא את דוח וינוגרד על מחדלי מלחמת לבנון השנייה ימצא תשובות רבות לשאלות אקטואליות. רמטכ"לים שהשלימו עם הקיצוצים בתקציב ולא עשו שום מעשה, קיצצו באימונים וביחדות לוחמות, הזניחו את המילואים וכד', גרמו לטרגדיה גדולה. מי שהיה שותף לקיצוצים העמוקים במקומות הלא נכונים באותה התקופה, עד 2005, היה הרמטכ"ל משה יעלון, היום שר הביטחון. לא נייחס לו את כל האחריות למחדל שנתגלה במלחמת לבנון השנייה באשר למוכנות צה"ל למלחמה, אך ליעלון חלק בלתי מבוטל.
לממשלה מותר לקבוע מה מידת הביטחון שהיא מוכנה להעניק לאזרחי ישראל. הדרג הצבאי חייב לבצע. מי שאיננו יכול לשאת באחריות, מוזמן להסיק מסקנות אישיות. יש להתפלל שהגרוע מכל לא יקרה ואז הם יצטרכו לתת את הדין בפני ועדת חקירה כזו או אחרת.
ויתכן והכל ספין אחד גדול. אני נוטה להאמין שישנם גורמים המנסים לסכל את הקיצוצים באמצעות שקרים שונים. יחד עם זאת, אין מנוס מקיצוץ בביטחון. איפה, כמה ובאיזו דרך, רק הממשלה צריכה להחליט. ויש מאיפה לקצץ מבלי לפגוע במסוגלותו של צה"ל לתת מענה הולם לאיומים.