על הלשון העברית המדוברת משתלט יותר ויותר הלעז, עד כדי כך שמילים באנגלית, בגרמנית ובערבית הופכות לחלק בלתי-נפרד ממנה. מחיה השפה, אליעזר בן-יהודה, היה מן הסתם מתהפך בקברו למשמע אוצר המילים הגדול, שמקומו לא יכירנו במילון הקלאסי שלו.
גם אילו ישבו בן-יהודה ושבעים חכמים כמותו בצוותא, ימים ולילות - חזקה עליהם שלא היו מצליחים להמציא עברית מדוברת ממש, מהסיבה הפשוטה שזו נולדת, בעצם, כולה ברחוב. יחד עם זאת קשה להימלט מן התחושה הקשה שכל תרבות הדיבור שלנו אינה אלא שפה מזופתת לכל דבר. היא באה לידי ביטוי בתיאטרון, ברדיו, ובכל מקום שבו קריינים ושדרים צריכים להתענות כדי לומר "פיסיקאים" ו"טמפרטורות" במלרע, או 'חלכלה, במקום 'כלכלה".
מעטים מאוד הם אלה שאכן כותבים אצלנו בעברית מדוברת, ומאחר שהלעז הוא זה שחדר לשפתנו - הרי שאין העברית עוד שפה טהורה. אפשר, לכן, להתנחם בתנ"ך, שהעברית שבו היא הצטלבות של שפות אחרות.
מ"שלוך" ל"מליאן"
קחו, למשל, מילת-ברכה כמו "שלום", שהופכת אצלנו ל"היי", או, לחלופין, "להתראות", שלובשת צורה חדשה של "צ'או" או סתם "ביי". פגישה בין חבר אחד למשנהו נפתחת בברכת "אהלן"; כשחולקים מחמאות - באים "לפרגן", וצלצול בטלפון נענה ב"הלו", ללא שום תחליף בעברית.
כישלון הוא רק "באסה"; והצלחה היא "פאנאן". אחד שזרוק ידוע כ"שלוך" ומי שאמיד מתפרסם כ"מליאן". אישה פשוטה וזולה מכונה "פרחה" ואילו זונה ידועה כ"שרמוטה". הסרסור ששולט בה ידוע כ"ערס" והקללה השגורה בפי כל כלפיהם היא "כוס אמק".
לגימה ממשקה היא, בסך-הכל, "שלוק" ומי ששתוי הופך ל"מסטול". פתי הוא "פראייר" ומאומה הוא "נאדה". כשמגבירים מהירות במכונית "נותנים גז" וכשלוחצים על דוושתה בחוזקה זהו "ספיד".
סדרת-מפגשים לצורך לימוד של נושא מסוים היא "קורס" וחניך ברוך-כישרונות הוא "טאלנט". תגובית הופכת אצלנו ל"טוקבק" ו"רייטינג" הוא תחליף למדרוג.