השאלה הגדולה ביותר שקוראים לה "שאלת המליון" היא מי אנחנו? כשאתה אומר אני יוסי כהן למי אתה מתכוון בדיוק, האם אתה מתכוון לגופך, לראשך שהמוח נמצא בו, או אולי לעיניים שדרכן אתה מזהה את המציאות... בדרך כלל נהוג לענות שהכוונה ב-"אני" לכל הגוף, גם האצבע הקטנה היא חלק מגופך ומייצגת אותך. אבל כאן בנקודה הזאת מתעוררת בעיה בעייתית.
הגוף שלנו הוא חומר, כמוהו כמו האבן והשולחן וכדור הארץ והגלקסיות- כל היקום הזה שאנו חיים במרחבו הוא חומר פיזיקלי המורכב מחלקיקים פיזיקלים, וכל חלקיק וחלקיק מהיקום הגדול נע ללא הרף אם זה סביב עצמו כמו האלקטרון שנע כל הזמן סביב גרעין האטום, או כמו כדור הארץ שנע סביב השמש, והשמש נעה סביב מרכז גלקסית שביל החלב והגלקסיה נעה סביב מרכז צביר הגלקסיות שמנויה עליו, וכן גם צביר הגלקסיות נע סביב היחידה הגדולה ממנו, וכך היחידה שהחלקיק מנוי עליה הולכת וגודלת כל הזמן כאשר כל מה שמנוי עליה נע סביבה, כל היקום הגדול והנורא הזה נע ומשתנה ללא הרף; חי בועט משפיע ומושפע, משנה ומשתנה, נע כל הזמן סביב עצמו.
ישנם חלקיקים קטנים שנעים כל הזמן סביב עצמם, וישנם חלקיקים גדולים שחלקיקים קטנים מהם נעים כל הזמן סביבם. זה היקום הדומיננטי שלנו שאין בו ולו חלקיק אחד שנח לשנייה. זהו היקום הפיזיקלי המזוהה על ידינו כחומר מוחשי שניתן לצפות בו ולעמוד על תנועתו הבלתי פוסקת. וכפי שציינתי לעיל, כאן בנקודה הזאת וכאשר אני צופה ביקום החומרי ומזהה את תנועתו הבלתי פוסקת, כאן ממש מתעוררת בעיה.
ובעצם כאן מתעוררת השאלה: מה גורם ליקום הזה על כל יחידותיו לנוע ולהניע, להשפיע ולהיות מושפע, לשנות ולהשתנות, כל הזמן ללא הרף? אנחנו יודעים לענות על השאלה הזאת בתשובה הנחרצת כי היקום הוא מעגל סופי של עצמים, ובמסגרת המעגל הסגור הזה העצמים נעים ומנהלים ביניהם יחסי גומלין ללא הרף, וזהו מקור תנועת השמש והירח והגלקסיות עד לתנועת האלקטרון במרחב האטום - הוא המרכיב היסודי של החומר באשר הוא- כולל גופינו. למעשה זהו מקור ארבע כוחות היסוד שזיהינו ושמסבירים את תנועת החומר.
מעגל העצמים הסגור; זהו מקור ההרמוניה שאנו מזהים ביקום כאשר מתבוננים בתנועת יחידותיו השונות, מהחלקיק הקטן ביותר ועד לגלקסיה ולצבירי הגלקסיות ולצבירי העל... זו בעצם תכלית התפיסה האנושית באשר היא, כולנו מזהים את הפוטנציאל הטמון במעגל הסגור שהיחידות שבתוכו מתנהלים ע"פ קוד יחידתי אחיד וכל הנמצא בתוך המעגל מתנהל על-פיו.
מהאמור לעיל אני חייב לקבוע, לא להניח, כי בקצה היקום ועד כמה שנמתח אותו, קיימת מחיצה שמאחריה אין כלום, שום דבר, שום חלקיק, וואקום. אני חייב לקבוע את זאת כי אם יימצא ולו חלקיק אחד מאחורי המחיצה הזאת ואפילו במרחק רב ככל שיהיה, הווה אומר שמיקום המחיצה שלי אינו נכון בעליל ואני חייב להזיז אותה עד שתכלול גם את החלקיק שנמצא במרחק רב, זאת כי המרחק שזוהה בין המחיצה לחלקיק מרוקן את מחיצת הוואקום שלי מתוכן, משום שלמחיצת הוואקום אין נפח, אין שיעור שיצביע על העובי שלה כי הרי מחיצת הוואקום היא היא "האין", אין כלום מאחריה כי היא מסמנת את הקץ, את קץ העצמים והחלקיקים, את קץ המעגל שלהם, ואם כן למחיצה עצמה אין ולא יכול להיות מידות, עובי, ממד, נפח או מרחק; היא הקץ שזוהה בוודאות על ידינו, ואם יש משהו מאחוריה סימן שיש לה מידות ומרחקים- דבר ששולל את עצם קיומה.
אני מאמין שהדברים מובנים לנו עד עכשיו, ולא רק לנו אלא לכל האנושות עלי אדמות, מהיום שהאדם ידע את עצמו- הוא זיהה את היקום כמקום מוגדר וסופי שאין מאחוריו כלום, כפי שאמרתי: היקום מגודר מכל קצוותיו במחיצה אחת גדולה של וואקום. ושוב, אנחנו חייבים לקבוע את זאת, לא להניח, אחרת לא תהיה משמעות ליחסי הגומלין שמנהלים במעגל שלו העצמים והחלקיקים למיניהם.
וכאן בנקודה הזאת ובפעם האחרונה אחזור לשאלת המיליון ולבעיה המתעוררת מאליה: הכיצד תיתכן מחיצה לדבר שאין מאחוריו כלום? אני יכול ליצור מחיצה מלאכותית בין שני דברים קיימים, אך לא תיתכן מחיצה בין דבר קיים לדבר שאינו קיים. הדעת לא סובלת את הגדרת הקיים ע"י הלא קיים, אין זכות-קיום להגדרה כזו, אין חיה כזו. כלומר ובשורה האחרונה, אין זכות-קיום לתפיסת היקום הסופי והמוגדר, כי שוב - אין חיה כזו.
ואומנם עמלתי רבות ע"מ לתאר את נחיצות מחיצת הוואקום להגדרת המעגל הסגור ולהבנת תנועת העצמים ויחסי הגומלין ביניהם, אולם כל העמל שלי ולמעשה הוא בשביל להגיע לנקודה בה נשללת מאליה תפיסת היקום הסופי ומעגלו הסגור. אני ואתה חיים בתוך יקום אינסופי שמעגל עצמיו לא נסגר מעולם גם לא ייסגר לעולם. עצם קיום החומר מעיד על מהות "הקיים" שלידו אין זכות קיום ללא קיים; אין מונח כזה, אין חיה כזאת. אנחנו לא נאכל יותר את הלוקש של יקום סופי ומוחלט - הוא הלוקש שאכל אותו האדם מעודו ועד לרגע עיונכם בשורות האלה. אנו יודעים כבר שהאדם בדה את תפיסת היקום הסופי מיסדוה רק בשביל להסביר לעצמו את מקור תנועת העצמים ושינויים במרחב, ואנחנו כבר לא קונים את ההסבר הזה כי הוא לקוי מיסודו ונשען על מחיצה שאין לה קיום ולא זכות-קיום.
אם כן מה פשר תנועת העצמים- אם לא יחסי הגומלין ביניהם? הבעיה היא שברגע ששללנו את קיום המעגל הסגור- הכנסנו את עצמנו לבעיה עוד יותר גדולה: אז מה פשר תנועת העצמים והחלקיקים והגלקסיות ואף תנועת הגוף שלנו... כי הרי כל העצמים במרחב נעים ללא הרף ומשתנים, אך מצד שני לא יתכן שינוי או תנועה של שום עצם במעגל עצמים פתוח שלא נסגר גם לא ייסגר לעולם, וזאת מהסיבה הפשוטה: במעגל עצמים פתוח אין קיום ליחסי גומלין בין העצמים, כי ברגע שאזהה ייחסי גומלין כאלה- מעגל העצמים שלי ייסגר מאליו, והלא אני נמצא במעגל עצמים פתוח שלא ייסגר לעולם!
המסקנה היחידה שנותרה לפנינו היא, כי במרחב של עצמים אינסופיים שאין להם התחלה ולעולם לא יהיה להם סוף- לא תיתכן תנועה כהיא זו של עצמים; שום תנועה, גם לא תנועת גופנו החומרי.
מהמסקנה הזו נגזרת עוד מסקנה, זרה לנו אך מחייבת: העצמים שביקום לא משתנים גם לא נעים, גופנו לא נע והשמש והירח לא נעים משום מקום ולשום מקום, אלא כל החומר הנמצא במרחב, בכל רמת מורכבות, מסודר בסדרות של עצמים דוממים כאשר כל עצם שאנו מזהים במרחב הוא בעצם סדרה צפופה וארוכה של עצמים נבדלים זה מזה, אך בד-בבד דומים הם זה לזה, כלומר כל עצם שאנו מזהים במרחב מורכב למעשה ממספר אינסופי של עצמים זהים הצפופים בצפיפות אדירה זה ליד זה בתוך סדרה אינסופית שהולכת ומתארכת- כל עוד אנו מתבוננים בעצם הזה ולא מורידים ממנו את המבט. במשך ההתבוננות הזו אנו יכולים להבחין וכאילו העצם שלידינו נע מכאן לכאן למרות וסדרת העצמים שלידינו היא סדרה של עצמים דוממים, אולם מקור ההבחנה הזו הוא בשינוי הקל בין העצמים הצפופים בסדרה- דבר שיוצר אצל המתבונן אשליה של תנועת העצם או של השתנותו.
אם כן שאלת המיליון עלתה מדרגה והפכה לשאלת הבליון: מי הוא זה המתבונן? כי הרי גם הגוף שלנו עשוי מחומר המשולל זכות-תנועה, ואם כן מי זה הצופה שמתבונן גם בסדרת החומר של גופנו הנע לכאורה מכאן לכאן ויוצר אצלו אשליה של תנועה?
כן ניחשתם, אני יודע שניחשתם, זה מה שנקרא בפינו "נשמה", או אולי מה שהמדע קורא לו "אנטי-חומר". בכל אופן המונח הזה "נשמה" הוא מונח מעומעם לגבינו, שמאז ומתמיד עמד האדם נבוך מולו מבלי היכולת לזהותו או להתמודד עימו, והוא השאיר את עבודת הזיהוי לענף הרוח שאנשיו אינם מחוייבים להציג ראיות, כי הרי עוסקים הם בחומר על-טבעי שאינו כפוף לחוקי הטבע וכוחותיו.
ואם כן קלענו במדויק במקרה הזה; הנשמה היא הגורם היחיד שאינו כפוף לחוקי הטבע וכוחותיו, אך בד-בבד ולמרבה האירוניה, הנשמה היא הישות היחידה שיכולה להבחין בחוקי הטבע המשקפים את הסדר בו מצטופף החומר במרחב, זאת כי היא נמצאת מחוץ למערכת החומרית ויכולה לצפות בסדרות החומר הצפופות במרחב, ולקלוט את "השוני הקל" בין העצמים המרוכזים בצפיפות בכל סדרה וסדרה באופן שיוצר אצלה את אפקט התנועה או ההשתנות.
אני יודע רבותי שנפלתי עליכם מכוכב אחר והדברים שאתם קוראים נשמעים לכם מוזרים ובלשון המעטה... אבל צרת רבים חצי נחמה; הדברים האלה זרים הם לכל בן-אנוש עלי אדמות, ומאז שהאדם ידע את עצמו התחמק הוא מהנושאים האלו ובראשם מככבת הנשמה. הגורם היחיד שנגע ישירות בכל הנושאים האלו ועסק ללא הרף בזיהוי הנשמה היא הגורם שחיבר את התורה, ואיני קורא לו "אלהים" כי התורה מכנה את הנשמה בשם התואר "אלהים" ועל-כן מחבר התורה הוא ישות אחרת. אין ספק כי הוא קיים ואין ספק שהוא ישות על, כי המידע שמציג בתורתו הינו מידע על אנושי; עובדה היא ששום בן-אנוש לא נגע בו עד עכשיו. בעוד הוא עצמו, מחבר התורה, התמקד על-גב תורתו בדיון על המציאות ועל הצופה, ולא הזכיר אף ברמז את נושא קיומו או זהותו, ולמעשה ביקש בזאת להמנע מלהסיט את הדיון על המציאות לטובת הדיון על מהותו, ובזאת מתגלמת גדולתו.
מי הוא אלהים? שאלנו וענינו והתמקחנו... זו השאלה שהעסיקה אותנו מעודינו. ובכן חברים, אלהים המופיע בתורה, הוא לא אלהים שהצבענו עליו, והוא לא אלהים שמחבר התורה כיוון אליו. נתתי לכם לטעום משהו מהדיון שהצגתי בסדרה ואני מזמין את כל מי שקורא את השורות האלה לקרוא. כדאי לתת צ'אנס לנושא המוזר הזה ולהיישיר אליו סוף סוף את המבט, זה קשור בנו וזו המציאות שלנו. הגיע הזמן להתכבד ולהכיר את עצמנו ואת מציאותנו. את הדיון העליתי על גב 43 הפרקים בסדרת "התורה נגד המדע" (
קישור).