הכל התחיל מפחד. המלך המואבי הכל-יכול (או כך לפחות חשבו נתיניו) ראה את מה שעוללו הפולשים מדרום למלכות העוצמתית של בני האמורי, וידע שהוא החלש מבני האמורי, לא יוכל לכובשים החדשים, בני ישראל. התנועה הנפשית המתרחשת אצל המואבים היא כפולה, וכך מתארת אותה פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שמו של המלך המואבי, בלק "ויגר מואב מפני העם מאוד, כי רב הוא".
"ויגר" פירושו: פחד פחד-מוות. אחר כך מתרחש השלב השני: "ויקץ מואב מפני בני ישראל". את המילה "ויקץ" מסביר "המזרחי": "אנשים הדרים במקום אחד, כשהם מצרים זה לזה, נחשבים כקוצים אלו לאלו". לחשוב שהשני הוא "קוץ", פירושו לתעב או לשנוא אותו, ובמיוחד לעוות את פניו. הוא אינו עלה ירוק עם פרחים לתפארה, כי אם קוץ דוקר וחסר צבע.
אותו מהלך נפשי מתבצע מאות שנים קודם לכן, כשפרעה הראשון מזהה סכנה מבני ישראל, המהגרים הזרים שהתרבו במצרים. בשלב הראשון: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם", ואז קם מלך חדש על מצרים שלא מכיר את הרקע להגירתם וחושש מאוד. כמו בלק מלך מואב מאות שנים אחריו, פרעה פונה אל עמו ומזהיר מהסכנה הפנימית האורבת לו: "ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו".
במילים אחרות: השבט הזר עלול להיות גיס חמישי במצב של מלחמה מבחוץ, והוא יילחם בנו מבפנים. בעקבות זאת, מענים המצרים את בני ישראל, אך הם ממשיכים להתרבות ולהתעצם: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". התגובה הנפשית לא מאחרת לבוא: "ויקצו מפני בני ישראל". בני ישראל הופכים לקוצים בעיני המצרים, והמצרים - כמו המואבים - קצים בחייהם.
חרדה, תיעוב, שנאה, אלימות
אולי לא לחינם ילידי הארץ מכונים "צברים". לצערי הרב הפכנו לחממת קוצים. אנו קוצים אלה לאלה: הסלידה והתיעוב ההדדיים הולכים ומתגלים ומתעצמים משבוע לשבוע. ראו את היחס בין החברה הישראלית לחרדים, ואת המטבע בה נוקטים החרדים בחזרה כלפי החברה. כולם חרדים מכולם. כולם נראים מאיימים וזרים. כך החרדה מביאה לתיעוב, התיעוב לשנאה והשנאה לאלימות.
הפחד שולט ברחובותינו ומתורגם לשיח קוצני ומריר. כולנו "משיחיים" או "שמאלנים" או "עוכרי ישראל" או "ניאו רפורמים" או "לא ראויים" או "פוליטיים" או "טייקונים" או "נצלנים" או "מורחים" או "מטייחים". אין שיח, אין אהבה, יש פחד ותיעוב. זאת האווירה השולטת.
אני לא יודע כמה אנשים אני מייצג, אבל בטוחני כי יש רבים המרגישים שנמאס להם מהאווירה הזאת: מהפחד ההדדי והשנאה שתמיד באים בשם צידוק הגיוני ואפילו תורני. כל המהומה הזאת מתרחשת באי קטן מוקף בגלים, מסביב אביב ערבי שמזכיר יותר חורף קודר; אירן מתגרענת ולא ברור לאן ארצות הברית הולכת ומוליכה. על הדוגית הקטנה הזאת, בלב האוקיינוס הסוער, אנשים מתקוטטים, בועטים, ולא מסוגלים לדבר שלום אחד עם השני. והדוגית, מה יהיה עליה?
הבשורה המרגיעה של פרשת השבוע היא בניתוח שורש התיעוב הקוצני, הנעוץ בפחד ההדדי. על פחד אפשר לעבוד. פחד מחייב שיחה, מפגש, היכרות. פחד מחייב עבודה יסודית על-מנת לחשוף שורשים משותפים ותפיסות משותפות.
השיח הרדוד לא יכול להחליף את השיח הרעיוני, הרוחני והערכי. מי שחושב שהכל קומבינות ופוליטיקות - טועה. פוליטיקה מייצרת בריתות זמניות, מאזני אימה וכוח, אולם בסופו של יום כל השברים והרסיסים הם חלק מהכלל. חייבים לייצר שיח עמוק ומכונן כדי להסיר את הפחד ואת הקוצים. חייבים לחזור אל החזון משיר השירים: "כשושנה בין החוחים".