במשך שנים רבות לא הצליח המחקר ההיסטוריוגרפי להגיע לחקר עומק המעורבות הרוסית בחרחור המלחמה, שבמהלכה הובסו צבאות ערב ונכבשו מרחבים שגודלם פי שלושה משטחה של המדינה. הגלגל החל להתהפך, כשפנסיונר של הצי הסובייטי, התראיין ל
עיתון מקומי באוקראינה, וחשף סיפור מדהים: ביוני 1967 הוא הצטווה לגייס כוח צבאי ימי, מקרב צוות הפריגאטה שלו ששהתה במזרח הים התיכון, ולאמן אותם במהירות במסווה של מתנדבים, על-מנת שיהיו נכונים לכבוש את נמל חיפה במתקפה מן הים.
ראיון זה של הווטראן הרוסי, שימש קצה חוט שהוביל את החוקרים גדעון רמז וד"ר איזבלה גינור, שניהם עיתונאים בדימוס בקול ישראל ובעיתון הארץ (בהתאמה), לחקור את הנושא, על בסיס סוגה מחקרית חדשה שלא נוצלה עד אז: זכרונותיהם של וטראנים מן הגוש המזרחי. בתוך כך הגיע אליהם, כמעט במקרה, מידע על קיומו של אוצר בלום של עדויות, שעין לא שזפתו מאז 67': כמות נכבדה של מסמכים סובייטיים אותנטיים, כתובים ברוסית, שנמנמו עשרות שנים בחשכת ארגזי ארכיונו הפרטי של העיתונאי, הסופר והחוקר יחזקאל מאירי המנוח, איש צפת.
מאירי, שנחון בחוש היסטורי מפותח (ומשום כך ייסד את 'מוזיאון מאירי' לתולדות צפת), היה בין האזרחים הראשונים שעלו מיד לאחר המלחמה לרמת הגולן, כשאבק המלחמה עדיין ריחף בחללה. הוא נדהם לגלות במוצבים ובמפקדות הסוריים הנטושים, כמויות של מסמכים שהתגוללו בארונות ונרמסו על הקרקע. צה"ל, שהפך אז למפואר שבצבאות האזור, טרם הניח ידו עליהם, מפני שעסק באיסוף נשק השלל והתחמושת. מאירי חשש שבמהומה שפקדה לאחר המלחמה את הרמה, יאבדו המסמכים, ושקד ללקט אותם כאסוף ביצים עזובות.