לילות לבנים מוזכרים גם בספרו של מנחם בגין "בלילות לבנים" (הוצאת זמורה ביתן-כינרת) בספרו מתאר בגין את הלילות שעברו עליו בסיביר לשם הוגלה והיה נתון לחקירות אכזריות מצד ה-ק.ג.ב, שרות הביטחון הידוע לשמצה בתקופת סטלין. הסיפורים מצמררים והלילות הלבנים מסמלים שתי תופעות. הכפור והשלגים בצפון הרוסי ולילות כמעט ללא שינה בשל חקירות מתמשכות. לילות לבנים לא מרנינים. גם בסרט האיטלקי "לילות לבנים" של ויסקונטי (1957) LA NOTE BIANCHI בכיכובם של מריה של ומרצ'לו מסטרויאני, שמבוסס על אחד מסיפוריו של דוסטוייבסקי, מדובר על לילות של תקווה שמסתיימות בעצב קודר. גם בסיפורים אחרים ה"לובן" של הלילה מזוהה עם האור הפלורוצנטי שנמצא או בחדר של האסיר כדי למנוע ממנו שינה או בחדר החקירות, כאשר הוא מסונוור. אבל כול אלה רחוקים מאוד מן "הלילה הלבן" התל אביבי שאליו התוודעתי מאז בואי לכאן מירושלים. ירושלים בחורף היא עיר אחרת מאשר ירושלים בקיץ. בלונדון האפורה ימי החורף היו מדכאים לגמרי אלמלא זאת לונדון ויש לאן ללכת. ירושלים היא לא לונדון. אבל לונדון היא גם לא תל אביב. תל אביב היא בלבדית אין כמוה - בכול.

"הלילה הלבן" שנחוג בתל אביב ב-27 ביוני, בעצם כמה ימים לאחר התחלת הקיץ הרשמי, מקיף את כול התחומים, כמעט ללא יוצא מן הכלל: תערוכות וגלריות פתוחות, שווקים, ירידי אמנים, סיורים ליליים, הקרנות סרטים, ריקודים סלוניים, שירה בציבור, הופעת אמנים בולטים במקומות שונים, דוכני מזכרות, יוגה קבוצתית, תזמורות במקצבים שונים, מחול, מופעי זריחה אשר מחברים בין הלילה הלבן לבין היום בעיר ללא הפסקה - העיר הלבנה. תל אביב הקלאסית, הלבנה, קו הרחב שלה הוא לדעתי רחוב אלנבי. כאשר ממזרח לרחוב הזה אתה נמצא בתל אביב המזרח אירופית, אשר לבו הוא רחוב המלך ג'ורג' בקטע בין שדרות בן ציון לבין רחוב אלנבי. כאן מצויים הרחובות בטעם של פעם כמו שינקין, בלפור, ביאליק, ברנר, מרכז בעלי מלאכה ועוד. כאן אם יש לך פחות או יותר דמיון, או זיכרון, תמצא את עצמך בעיר המזרח אירופית של פעם, בתוספת מסעדות וברים של היום. חנויות קטנות של ביגוד, הנעלה, טפטים, תכשיטים, בדים, חומרי בניין, ריהוט, אבזרי מטבח, סדקית (גלנטריה) ועוד. לעתים, כמו באותם ערים של פעם, יש וגם הזבנים עומדים בחוץ. ונעים לי לראות שפה ושם עוברים חרדים, בשבתות לבושי טליתות, שגם זה מזכיר לי את השָם. יש בעיר הזאת קהילה דתית וחרדית לא מבוטלת, אבל היא אינה כופה את אורח חייה על הרוב.לתשומת לב השופט רובינשטיין – בהמשך הרשומה. זאת יהדות במיטבה. דווקא בתל אביב החילונית. וכמי שגדל בבית חרדי ליברלי, אם ישנם קווי שרות של מוניות פרטיות, אני מוכן בהחלט לוותר על תחבורה ציבורית בשבת, חרף העובדה שהדתיים בעיר מהווים מיעוט, שלא כמו בירושלים. בכך מתבטאת הסובלנות של הדמוקרטיה - כיבוד המיעוט אבל לא השתלטות שלו על אורח החיים של הרוב. בל איני מוכן לוותר על חנות מאכלים שהיא פרטית ולא ציבורית, שפתוחה בשבת, או מסעדה, אשר משום מה כשרה למהדרין בהשוואה למרכול קטן. מעברו המערבי של אלנבי זה מקום אחר. לא מזרח תיכוני אלא ים תיכוני. כאן מצויות השכונות "נווה צדק", כרמל, "כרם התימנים" "כרם ישראל" והרחובות והבתים מזכירים לך את סלוניקי, את מרסיי, את אנדאלוסיה. לשבת בערב בכיכר סוזאן דלאל המואר, זה כאילו אתה נמצא בסביליה. המבנים הנפלאים ב"כרם ישראל" המעוטרים והמרפסות המרהיבות- מצויים בגרנדה. יש שעדיין לא מורקו ולא חודשו, אך יופיים לא דהה, ויש ששופצו מחדש, והם חג לעין. כאילו אתה מעלה את המסך על העיר שהייתה. כאילו החצאית של רקדנית פלמנקו מועפת ונחשפות הרגליים החטובות, וגליים היו פעם סמל לארוטיקה. תל אביב היא חושנית.

העיר הצעירה בת 100 מתחדשת כל הזמן. אבל זה לא רק מראה עיניים. זה גם תחושת הלב. בשעתו בביקור האחרון בפריז הקדשתי רשומה לעיר הזאת לא במה שיש בה (ואתה יכול למצוא זאת במאות אלפים פרסומים ותמונות) אלא אך ורק בתחושה שלך. טיילתי בין שער הניצחון (אטואל) לבין כיכר קונקורד ותיארתי את תחושתי בטיול לאורך שדרה מפעמת זאת. בעיר הפתוחה הזאת, בעיר החיה ותוססת, ומלבלבת הזאת. צעדה אטית בשדרה הזאת והצצה פה ושם על שכיות החמדה לאורכה, מעוררת בך את תאוות החיים, פוערת את העיניים, מרחיבה את הריאות וממריצה את הדם בעורקים. תל אביב היא עיר שחיה. היא עיר שנועדה לא לשמש שום סמל, אף היא ראויה להיקרא העיר העברית הראשונה. כאשר המהגרים הגיעו לכאן הם באו ליפו. אבל הם לא באו רק לכאן. הם באו משם. ושם היו מיעוט מופלה, נרדף, בזוי. מיעוט מופלה בין היתר בשל קנאות דתית ולאומנית. לכן הסיסמה שבשיר "אנו בנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" היא מדויקת מאוד. הם לא באו לארץ קדושה, ולכן תל אביב היא עיר חולין בפרהסיה, היא לא מתביישת להיות כזאת. כי רוב חיינו אינם קדושה אלא חולין. רוב ימינו אינם שבת, חגים ומועדים, אלא עמל, יצירה וחיים. בתל אביב התושבים הם לא סטטיסטים לעיר שמיימית כמו ירושלים. בכך אין כוונתי לומר שעיר הדוניסטית זאת היא כליל השלמות. רחוק מזה. היא עיר שבה יש כיסי עוני ומצוקה מכוערים, היא עיר של הפליה חברתית כלכלית גדולה, היא עיר נצלנית של עובדים, כולל צעירים, עיר שבה צעירות מוכרות גופם לסוחרי עבדים ושפחות. בכך תל אביב לא שונה מערי מטרופולין אחרות. אבל במציאות הישראלית, שבה הנטיות המשיחיות ואיבוד דמותו של הפרט בממסד ריכוזי כללי ודתי, שמוצאים ביטוי בשמרנות לאומנית ודתית שהשתלטה עלינו - היא אולי התשובה הגלויה או הלטנטית. אני מאמין כי מוסדות תל אביב יצליחו להתגבר חוקית על החלטת בג"ץ לגבי העסקים הפתוחים בשבת. ואם יהיה צורך, החוק ישונה. ההערה של כבוד השופט רובינשטיין בהחלטת בג"ץ היא תמוהה: "תל אביב אינה בארץ אחרת", כתב, "וגם בה יש צבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית". לידיעת כבוד השופט גם חיפה היא בארץ, ושם יש תחבורה ציבורית. מנוחת שבת היא חשובה אולם כיצד השבת מענגת הוא עניינו של הפרט במדינה דמוקרטית וחופשית. יתרה מזאת גם על חוקים אזרחיים, כמו על ההלכה, חל חוק ההתיישנות, ויש לתקנם. תל אביב תישאר חופשית. תל אביב נוסדה על חולות צהובים לחוף הים. אני זוכר כנער צעיר בקן של תנועת הנוער הציוני בגטו לודז'. כאשר בחוץ מלאך המוות עסק בקציר המוני והגוויות שלצדי המדרכות נאספו על-ידי שוכני הגטו עם מריצות, בפנים בחדר קטן, קר ודחוס, שרנו שירי מולדת. אחד השירים שזכורים לי הוא על תל אביב. חיפשתי אותו באתרים כולל שירונט ולא מצאתי והנה מילות השיר כפי שזכורות לי כשהן מושרות בנעימה עליזה.

ואם אתה רוצה בחור לבלות שעות

רוץ מהר לתל אביב עיר המחולות

שם על שפת החול

שם תמצא הכול

רוץ מהר פן תאחר רוץ לתל אביב

תל אביב הוי תל אביב, עיר מחולות על שפת הים

תל אביב, הוי תל אביב

תל אביב הוי תל אביב.

"הלילה הלבן" הוא סמל של העיר בכול ימות השנה. עיר שכיף לחיות ולבקר בה. עיר שמושכת אנשים לא משום שהיא בארץ ישראל, אלא משום שהיא עיר מושכת. ככה לדעתי צריכה להיות כול מדינת ישראל היפה. למשוך לא רק מכוח המורשת והיותה מדינה יהודית (וערכית בעתיד - נקווה), אלא משום היותה תוססת ומושכת, ועם קץ המלחמות, מדינה עם מטרופולין מיוחד ששוכן ליד הים הפתוח - לעולם הגדול.