מקורבים לרמטכ"ל אומרים כי ברור שגיל פרישה נמוך מייצר עלות גבוהה, אבל גם שהדיון בנושא צריך להיות מעמיק יותר. האם, שואלים שם, יעיל יותר להחזיק עובד במשרד ממשלתי שעבד ארבע שנים, קיבל קביעות, התקדם על-פי העיקרון הפיטרי למקום שבו כבר איננו יעיל ושם ממשיך לקבל משכורת עוד 30 שנה?
בצבא, לפחות, יש כמה אבני דרך בדרכו של איש הקבע שבהן נבחנת תרומתו - למשל, בתום תקופת הקבע הראשוני; לאחר שבע שנים של קבע, שבהן אם לא הגיע לדרגת רב סרן לא יוכל להמשיך; ומשם עד גיל 37, כאשר בשנים האלה הצבא יכול לפטר את איש הקבע אם איננו טוב מספיק. האם הצבא אכן עושה זאת? לא ממש, מודים בסביבות הרמטכ"ל, כמות המפוטרים בשלב הזה איננה גדולה.
גיל הפרישה עלה עם השנים, מ-42 ל-46 היום, והוא אמר לעלות ל-50. במערכת הביטחון אוהבים לנקוב בגיליהם של הרמטכ"לים השני והשלישי מימי ראשית המדינה, יגאל ידין ומרדכי מקלף, שכל אחד מהם היה בן 32 בלבד בעת מינויו, ובגילו של
יצחק רבין בעת שמונה למח"ט (24). היום, הם אומרים, מי שממונה לסגן אלוף בגיל 32 נחשב בעל קריירה מטאורית, שכן הגיל הממוצע למינוי כזה הוא 37-36, וככל שיעלה גיל הפרישה, הקידום יהיה אף איטי יותר.
גורמים בסביבת הצבא סבורים שלא רק שהעלאת גיל הפרישה ל-50 תרע עם המערכת, אלא שיש להשיב את גיל הפרישה ל-42 ואולי אף ל-40.
ועדת טישלר לבחינת תקציב הביטחון, שהגישה את מסקנותיה באוגוסט האחרון, המליצה על המודל הבא: פרישה בגיל 42-40, תחילת תשלום הפנסיה בגיל המקובל, כלומר 67, ומתן מענק עם הפרישה כדי לאפשר לאיש הקבע הפורש להסתדר באזרחות.
על-פי הדיווחים, מדובר על מענק של כמיליון שקלים בממוצע. מקורבים לרמטכ"ל סבורים שהסכום צריך להיות נמוך בהרבה, 50% ואולי פחות, אבל שבמקביל צריך ליצור פתרונות להשתלבות, כגון שנתיים נוספות במשכורת תוך כדי הכשרה מקצועית.
יש לזכור, הם אומרים, כי לרבים מהמקצועות הצבאיים אין מקבילה אזרחית ושגם אלה שדומים לתפקידי ניהול "בחוץ" מחייבים התאמות והכשרה. מעבר לכך, הם אומרים, מציאת עבודה בגיל 46, ועל אחת כמה וכמה בגיל 50, איננה דבר פשוט והצערת גיל הפרישה אולי תקל גם על ההשתלבות בשוק העבודה.