פרשת הירצחו של דורון בן שלוש - ברחבת הכותל המערבי, מחייבת אותנו להפסיק לטמון את ראשנו בחול בבעיה שקוראים לה: ה"עדה הדרוזית" בישראל. יהיו שיגיבו על דברי כאילו כותב שורות אלה רואה צל הרים כהרים וכמי שמנפח מציאות לממדים מפלצתיים. אבל ה"מים השקטים" - שהדרוזים המסורים, בולעים לקרבם הם עמוקים ועכורים.
לצד אישים פוליטיים מהמגזר הדרוזי הידועים בעמדותיהם הישראליות הניציות כסגן השר לשעבר מהליכוד -
איוב קרא, וח"כים לשעבר ממפלגתו כאסעד אסעד ועמל נאסר א-דין ואחרים הרי שמה שמתחולל בפנים בני העדה הזו הוא מאבק לא קל, ביחס לתמורה המזערית שהם מקבלים עבור מסירותם הצבאית, הביטחונית והאזרחית. הרוצח השפל שהרג אב ושיכל משפחה עדיין לא משחרר אותנו מחשבון נפש נוקב עד כמה באמת כל אחד מאיתנו רואה בדרוזים שווים ועד כמה צריך להעביר מן העולם את הגזענות המפעפמת בתוכנו כאשר לא מעט ישראלים נתקלים בבני העדה הזו. האומנם בני העדה הדרוזית נתפסים כשווים בין שווים וכיצד הם מתמודדים עם כאבם?
בכוונה אינני רוצה להיכנס לבעיה הפוליטית העוטפת את מקומם של הדרוזים - בין נאמנות מוחלטת לישראל הציונית, עד כדי פניה ימינה באופן חד, לבין השתייכותם לאומה ערבית אך בעלי דת שונה מהערבים המוסלמים ומהערבים הנוצרים, כמו שהמשורר סמיח אל קאסם והסופר סלמן נאטור גורסים. הבעיה איננה כל כך פוליטית אלא אנושית ותרבותית ומחייבת יהודים רבים (במיוחד כאלה, שחיו ושרתו עם הדרוזים) להקים תנועה וקול צעקה נגד המשך ההתייחסות לעדה הזו כאויבים, בו בזמן שהם עושים ככל יכלותם להשתלב בחברה הישראלית.
לא יעזור לאף אחד הניסיון לברוח מהמציאות משום שברגע שהדרוזים נפגשים בעבודתם ובחייהם, בחברה הישראלית הם נתקלים בשנאה גזענית ובעיקר דווקא מאלה שלא השתלבו עימם ולא תרמו כמותם לחברה. אחת הסיבות הנוספות שמביאה למתח שלא צריך להתקיים היא תרגום היהדות ללאומנות ובלא הבחנה מעמיקה כיצד להתייחס לגר תושב ולמי שהוא פונטנצייאל של חסיד אומות העולם. הטשטוש הוא חמור באשר לנאמנות והסולידיות עם המסגרת חברתית של מדינה שבה חייבים כל מיני לאומים - כמו בארה"ב למשל, ליצור חברה משותפת לבין אלה המעדיפים נאמנות של לאומנות במוצא ודת משותפת, גם על פני בני מיעוט אחר החי בתוכם ( ואף שמדקדק בנאמנותו למסגרת המדינה לא פחות מבני הלאום המרבי).
זהו הקיטוב שמפעפם מתחת לפני השטח ביחס של החברה הישראלית לדרוזים, לצ'רקסים ולבדואים. קיומם של לא מעט לאומנים ופסדו דתיים קיצוניים הרואים בכל מיעוט מזרחי ( משום שדווקא הסלאבים השתלבו יפה תוך עטית מסיכה של "יהודים"...) בא"י אויב עלול , חס ושלום, להביא לא רק לחוסר נאמנות גדל של הדרוזים כלפי המסגרת החברתית בישראל אלא לשפיכות דמים של ממש, ומה שקרה בכותל המערבי היה רק סמפתום לתחושת ניכור ועלבון שלא מעט מהדרוזים חשים כל יום בבואם במגע עם החברה היהודית. ההסתייגות היהודית מהדרוזים הנאמנים - ושורשיהם נטועים בארץ זו לפני ולפנים, היא מדהימה כאשר מנגד אני צופים בהשתלבותם של נוכרים אירופאים שהביאו לכאן את הניאו- נאציזם!
זה היה לפני יותר משלושים שנה. הייתי סטודנט בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת חיפה והתגוררתי במעונות הסטודנטים שם. בסמסטר השני ביקשו ממני מנהל המעונות ו"אם הבית" בקשה מיוחדת - מאחר שאחת מדירות הסטודנטים התפרקה והפכה לדירת סטודנטיות, היו חייבים דיירי הדירה הזו לעבור בין שש דירות שונות ולהשתלב בהן במגוריהם. חמשת היהודים השתלבו יפה כל אחד בדירה החדשה שלו למרות הבדלי עדות או השקפות פוליטיות משאר הדיירים. אבל הבעיה הייתה עם הסטודנט השישי - קצין צבא לשעבר ועובד הוראה וותיק. דיירי הדירה שהיו אמורים לקלוט אותו סירבו לעשות זאת משום שהסטודנטים שם הצביעו באצבע מפלה על כך שהם אינם מוכנים להתגורר עם הקצין במיל. משום מוצאו ה...ערבי! כשניסו לשכנעם כי מדובר בדרוזי הם צחקו בביטול. היותו קצין בדימוס הייתה עבורם "משחק" , וכך הלאה וכך הלאה.
כמובן שהסכמתי לחלק את חדרי עם האיש - שבני עדתו היו בעבר פיקודי בקורס רבי סמלי משמעת ושלישות, אבל שאלתי את מנהל המעונות ואת "אם הבית" כיצד יתכן שהם מצליחים לכפות מגורי סטודנטים שחורים מאפריקה על יהודים ואילו כשמדובר בדרוזי ישראלי ובקצין צבא במיל. אי-אפשר לעשות זאת? השניים הביטו בי בחיוך מבויש, השפילו עיניהם ורק פלטו כי "זה לא פשוט". כיום אותו חבר לחדר הוא קצין בכיר בצבא ואילו מנהל המעונות הפך לימים לאחראי הביטחון באוניברסיטת חיפה.
הצלחנו לדלג על המשוכה אבל אני בטוח שלחברי לשעבר - לחדר המגורים, עדיין יש לו פצע פעור מאז אותו אירוע והפצע חוזר שוב ושוב להיפער בפרשיות כמו החייל המנוח מדחת יוסף או הרצח הנתעב בכותל.
החבר הזה לא היה הדוגמה הגזענית הבודדת שבמו עיני ראיתי כיצד הדרוזים מושפלים עד עפר ואפר באוניברסיטאות , בהיותם מאבטחים , בחיי היום יום וכו'. זו איננה בעיקר אפליה ממסדית אלא זו אפליה פרטית של לאומנים ופסדו דתיים שמתיימרים ל"גאול" את היהדות ואת היהודים מהנוכרים. אנשים שלא שנו ולא פירשו בכתבי הקודש שלנו על היחס שצריך לתת ללא יהודי , אבל דווקא כאן הבעיה הקשה. בעוד שעיוותי ממסד אפשר לתקן ע"י חוק וענישה רשמית הרי שעיוותים של אנשים פרטיים - המייצגים כביכול "נורמה לאומית" ו"דתית" , קשה הרבה יותר לעצור ומשלא עוצרים או לא מענישים את הגזענים הללו הרי שפצעם של הדרוזים , הצ'רקסים והבדואים רק נפער יותר. הם "אחים" לחובות אבל אינם "אחים" לזכויות.
כל הבלבול הזה חודר ומגיע אף למדרגות ייצוגיות ופוליטיות כשהמחזיקים בלאומנות אינם מוכנים לקבל את ה"שווים בחובות" למסגרתם הפוליטית. זה אירע באמצע שנות ה- 80 בישראל. אחת הסיבות העיקריות לפילוג בתנועת ה"תחייה" היה הויכוח בין ח"כ לשעבר , גאולה כהן, לבין ח"כ בסיעתה דאז-
רפאל איתן. האחרון חפץ היה לפקד לתנועת ה"תחייה" חברים דרוזים אך גאולה כהן וגרשון שפט התנגדו להם משום היותם "לא יהודים".
אינני מרחיב יתר על המידה על הנושא והשלכותיו על הרצח בכותל. כולנו חכמים , כולנו נבונים וכולנו מכירים את העובדות. וכולנו גם מודעים לכך שהפצע הדרוזי פעור בלאוו הכי. מנגד, הייתי מציע לגורמי אקדמיה וחינוך - ובמיוחד באזור הצפון וחיפה, לערוך סדנאות לימוד וקרוב בין יהודים לבין הדרוזים, אשר תמיד עשו את המוטל עליהם וכששיכלו את יקיריהם הם לא ביקשו להיקבר בבתי עלמין יהודיים אלא היה להם את הכבוד להיקבר על-פי מסורת אבותיהם, ומבלי להזדקק להתבולל בין יהודים. הדרוזים הקימו מספיק תנועות להזדהות עם ישראל ולאהבת יהודים אבל תנועה הפוכה עוד לא קמה.
יותר מכל מזכירי לי היחס הישראלי לדרוזים את אותו יחס שפל שקיבלו חיילים יהודים ממשפחתי - ששירתו בצבא הרומני, בזמן מלחמת העולם השנייה ואשר למרות נאמנותם לרומניה הם הוכו , ואף נרצחו, בגלל האשמתם בהיותם "סוכנים קומוניסטים". אם הדרוזים - ברוך ה', עדיין לא איבדו את הסבלנות הרי שמגיע להם צל"ש בכל רגע.