אילו בתחום הבריאות הזירה העיקרית לא הייתה בשטח המניעה והבלימה, אלא רק בתחום הריפוי, דומני שהחלק הארי של התקציב כולו, של כל ממשלה בעולם, היה חייב להיות מוקצה להקמת בתי חולים, מרפאות וכיו"ב מוסדות לבריאות הגוף והנפש. וגם אז מספר הנפגעים היה גדול מאוד. אילו בתחום החברתי הרחב - היו משקיעים רק מקצת ממה שמושקע ברפואה מונעת, או בביטחון מונע, המצב החינוכי, החברתי, האזרחי, האנושי - היה טוב לאין ערוך מכפי שהוא כיום - רע מאוד - קריטי.
מערכת החינוך בישראל לוקה בהרבה פגמים, בכל הרבדים, אולם החממה לכל מדווי החברה נמצאת, למי שלא מודע לכך, לא במערכת החינוך, אלא בבית. המושג הבינלאומי (מקורו גרמנית) kinder stube, שהתרגום המילולי שלו הוא חדר ילדים, אינו רווח בישראל. בעצם, חדר ילדים בגרמנית הוא kinder Zimmer, אותו מושג שקנה לו אחיזה בענף התיירות. אבל stube במשמעות הרחבה יותר, הוא משהו בין חדר ללשכה. המשמעות היא חינוך בבית.
לשבר הגדול בחינוך בארץ שני היבטים. אחד, אקטואלי - הקרייריזציה של ההורים, ליתר דיוק, האימהות. פעם גם האם שעבדה, כמעט בכל עבודה שהיא, הייתה צמודה לתינוק ולילד לא רק שנה, אלא כמה שנים. עד שהילד היה עצמאי פחות או יותר. בעולם החי, והכוונה לא רק לבני אדם, ככה נוהגים יצורים עד שהגור או האפרוח מסוגלים לפעול עצמאית. כיום יש הרבה נשים שלא מחכות שנה - תקופת הזכאות בעבודה - אלא כמה חודשים לאחר הלידה חוזרות לקריירה ושולחות את התינוקות לפעוטון. או מי שיכול להרשות לעצמו שוכר אומנת - nanny. אומנת, כמה שתהיה טובה, או פעוטון, אינם יכולים למלא את מקום האם. הרי גם בקיבוצים, פאר המסגרת החינוכית, הגיעו למסקנה, שחדרי הילדים המופרדים מן ההורים לא הטיבו עם הילד.
הילד, כאשר הוא בא לגן, כבר מצויד במערכת שלמה של התנהגות, החל בשפה, באוכל, בשתייה ובצרכים בסיסיים אחרים, וכלה בכללי זהירות. מערכת החינוך משכללת את הלמידה ומכשירה את האדם לפעול בקרב הקהילה שבה הוא חי. אבל בכך לא נגמרת הלמידה. הכלל "מכל מלמדיי השכלתי" חל על הכל, וכל עוד שהאדם חי. הוא לומד מרצון או שכופים עליו את לקחי הלימוד.
ההיבט השני קשור בארץ של הגירה המונית, או במילון שלנו - ב"עלייה" המונית. השבר החל למעשה זמן קצר לאחר קום המדינה, עם העליות הגדולות, בעיקר מן המזרח, ליתר דיוק - מן המגרב, ובחלקן גם מאסיה. כמו בהינף גרזן, כל המורשת המפוארת של מאות שנים שהביאו איתם העולים, רוסקה. המערכת הנורמטיבית של חינוך בבית, המסורת הפטריארכלית והמטריארכלית נמחקה. אולם באותו הזמן שהדור הצעיר, ברובו, קיבל זאת ביתר רצון מאשר דור ההורים, החברה בארץ לא טרחה להקנות לו בצורה עקבית, לא בזריקת דחף ולא בטיפול מתמשך, ובכל התחומים, את הערכים והתנאים אשר שררו כאן ביישוב ועם קום המדינה, בצורה שלא תאיים עליו. זאת, כדי למלא את החלל שנוצר אצל הדור הצעיר של העולים.
מכיוון שאין חלל שלא מתמלא, הרי אם הוא לא מתמלא בדברים חיוביים ומועילים, אזי זוחלים לתוכו נברנים הרסניים. הבעיה הייתה לא רק במסגרת המאקרו, כולל החברה כולה, אלא במסגרת המצומצמת יותר. לעולי מרוקו דרך משל לא היו "לנדמאנשאפטים" - אותם גופים שדאגו לעולים במסגרת יוצאי קהילות שונות במזרח אירופה, שהייתה בהן עזרה פנימית. זה חל במידה רבה לגבי "עולי בבל", כלומר העלייה מעירק. זאת, בעלותה לארץ, הקיפה את כל הקהילה על כל רבדיה - מדענים, מהנדסים, רופאים, אנשי כלכלה ומשק, אנשי יצור, שלגביהם שלבי הקליטה היו קלים יותר. יתר על כן, גם העדה הזאת היה לה ארגון כאן בארץ - "ארגון יוצאי בבל". הסיוע בא ראשית כל מקרבה. זה חזר על עצמו בעלייה מארצות חבר העמים.
הסיפור היה שונה בתכלית השינוי בייחוד בקרב העולים מצפון אפריקה ובעיקר מרוקו, שכן כל האליטה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רובה היגרה לצרפת ומיעוטה נשארה במקום. לעולי מרוקו לא היה בארץ "לאנדמאנשאפט". הם היו מנוכרים, ריכזו אותם בערי פיתוח, לרוב רחוקות מן המטרופולין העירוני, כלומר רחוקים אז ממרכזי התרבות, האמנות, החברה. או בשוליו, כמו ואדי סאליב בחיפה. הצעירים הסתובבו חסרי מעש ומלאי תסכול וזעם, וזה בשלב מסוים פרץ החוצה. אולם בצד המהומות בוואדי סאליב, היה גם פרץ חיובי של הר הגעש - "הפנתרים השחורים". הם הכריחו את הממסד ואת החברה בישראל, לפקוח עיניים ולראות קצת מעבר לריכוזים העירוניים וההתיישבות הוותיקה. או בשולי החברה בערים.