יום קיץ חם היה וישבנו שלושה כבדי-משקל בבית קפה לואיז על הכרמל. בריזה צחה קיררה את האוויר אבל לא את האווירה. לא, זאת לא הארוחה שהטרידה, אלא האוכל. יותר נכון, הרבנות הראשית וההחלטה שלה להעניק צורה קבועה לבורקס.
פתאום, אחרי הקפה, התעורר הוויכוח. "הרבנות החליטה לקבוע לנו צורה לבורקס!" - הצטווח אחד, שתמיד הוא רגוע. השני התעורר ממנוחת הצהריים ב"למה מכריחים אותי לאכול דווקא ככה?"
"אתם צווחים, כי זאת הרבנות שהמליצה על צורה לבורקס. מה אכפת לכם אם יאפו לכם עגולים או מרובעים?" - שאלתי. "הרי כל הזעקה שלכם מכיוון שהרבנות קבעה משהו. הרבנות קבעה - צועקים, גם אם זה כלל לא מעיק או מציק. אילו היה גוף אחר קובע, נגיד, משרד התעשיה או איך קוראים לו, בוודאי לא היה אכפת לכם. הרי הם לא מתערבים בטעם".
הנימוק לא כל כך הועיל והמילה "רבנות" המשיכה להסעיר את ידידיי והם לא אבו להירגע.
אז שלפתי את נשק יום הדין: "אתם יודעים איזה צורה יש לקרואסונים שאתם אוכלים? הרי לדניש יש צורה של שבלול, לשוקולד צורת ריבוע וצורה שונה לקרואסון שקדים". לפתע השתררה שתיקה ליד השולחן. שני חבריי, ישבני בתי קפה קבועים, לא ידעו.
הזמנתי את המלצר להביא קרואסון שוקולד והוא הביאו לשולחן וצורתו מרובעת. כך יודעים הלקקנים להבדיל בטעמים, ולא רק בארץ ולא מטעמי כשרות.
הייתה דממה ליד השולחן והבעת פניהם של חבריי כעוסה. לא מוכנים להפסיד בוויכוח.
הלכתי לחפש את האסמכתה ו
מצאתי ב-ynet, שהרב חגי בר-גיורא ממחלקת הכשרות סיפר כי התקבלה תלונה מאנשים שנפשו במלון בצפון הארץ, שלאחר ארוחה בשרית אכלו בורקס גבינה משום שעל-פי צורתו סברו כי הוא פרווה. הרב בר-גיורא ציין כי הסכנה היא לא רק דתית-הלכתית אלא גם בריאותית, כאשר אנשים הרגישים למוצרי חלב עלולים לאכול בטעות בורקס גבינה.
חשבתי לעצמי, אולי כדאי לחייב את המעוניינים לשאול ואין צורך לחייב את כל הציבור. אבל לי לא אכפת מה צורת המאפים.