בימי חורבן הבית השני, כך מסופר בכתביו של יוספוס פלאביוס, נהגו הקנאים לשרוף את מאגרי המזון של אחיהם על-מנת שאלו יצטרפו ללחימה כנגד הרומאים. המרד, כך נראה, עורר מחלוקת רבה בקרב עם ישראל. אלו רצו להילחם ברומאים הארורים, מתוך מחשבה ש"אם ניפול, ניפול על חרבנו", ואלו חשבו שאולי כך לא ניפול. הקנאים לא ראו דרך אחרת, מלבד הקרב, בעיניהם לא הייתה ברירה. אם לא נילחם - ירושלים תיפול, אנחנו ניפול.
לפני שמונה חודשים, במהלך מבצע עמוד ענן, אירע דבר ייחודי. לראשונה מזה 22 שנים, טילים נורו אל עבר מרכז הארץ. "סוף סוף גם הם קיבלו קצת", שמעתי אנשים מלינים כנגד מדינת תל אביב. הסמולנים האלה, המנותקים, הבועתיים, הבוהמיים, חסרי הערכים, חסרי העוז, ההדר והגבורה. אלו שיושבים בבית קפה כל היום, קוראים איזה ספר ומתקוממים כנגד הכיבוש, אבל מעולם לא חצו את הקו הירוק. במדינת תל אביב הם לא יודעים מה זה מלחמה, לכן תפיסתם מעוותת.
מתי החלה השנאה כלפי 'מדינת תל אביב' איני יודע. אולי זה היה עם קום המדינה, אז מתל אביב יצאה תורה, והדרך לירושלים הייתה עקלקלה, מפותלת ומסוכנת. אולי היה זה עם יריית הפתיחה של הריצה אל עבר הגבעות, ושטחי המולדת, אולי היה זה בעת חתימת ראש הממשלה המנוח
יצחק רבין, או במסע ההסתה הנגדי שהתנהל אחרי הירצחו. עבורי, נקודת הזמן הקריטית ביותר הייתה לפני שמונה שנים.
כרבים מהתיכונים של הציונות הדתית, גם הישיבה התיכונית בה אני הייתי, שלחה אותנו למחות כנגד החלטת ממשלת שרון על היציאה מגוש קטיף. לא אכנס כאן לדיון על פוליטיזציה של החינוך, לא זה המקום. אנקדוטה שרצה אצלנו ידעה לספר שבזמן שאנו יצאנו וחילקנו פלאיירים, סרטים כתומים, וניסינו בכל מאודנו להסביר (עד כמה שילדים בני 16-15 יכולים להסביר) למה ההחלטה לא נכונה. מדי פעם, ראינו את המחלקים של הצד השני. מול הכתום שלנו, ניצב הכחול שלהם. היו מעט שיחות בינינו, פה ושם. "כמה אתם מקבלים לשעה?" שאלו הכחולים, ואנחנו לא הבנו על מה אנחנו אמורים לקבל כסף.
מה שאנחנו ראינו כאמירה ערכית, פוליטית, חיונית עבור עם ישראל, הם ראו כמטבעות מרצדים בחשבון הבנק שלהם. וכך נולדה בראשנו ההפרדה בינינו - הערכיים, שעובדים בפרך עבור משהו גדול מאיתנו, והלא-ערכיים, שמכרו את נשמתם בעבור נזיד עדשים.
וככה, שמונה שנים אחרי, נבואות הזעם שלנו התגשמו. אם פעם ירו בקושי על שדרות ואשקלון, היום הם יורים אל תל אביב. איזה כיף! צדקנו! אבל אין נכון המקרה הזה רק מוכיח כמה צדק הפתגם הידוע "אל תהיה צודק, תהיה חכם". כי אומנם אני רק פיפס בפסיפס של הציונות הדתית, ועוד לא עשיתי שום דבר, אבל ברור לי שתחושת הצדק עובדת אצלנו שעות נוספות.
להיות כתום זה להיות צודק. להיות כחול זה להיות ציוני
בחירת הצבע הכתום היא בחירה באמירה מסויימת. אנחנו צודקים מכם, ולכן אנחנו לא מסכימים אתכם. אנחנו צודקים בכך שאנחנו מאמינים בדרך התורה ובשילובה עם החיים הכלליים, ולכן אנו טובים מהחרדים שהם בכלל דור המדבר, ומהחילונים שמנותקים מנשמת ישראל. אנחנו הכי צודקים, אבל אין מנותקים מאיתנו.
אני לא יודע אם נגמור כמו הקנאים של זמן חורבן הבית, ששרפו את מאגרי המזון של אחיהם כדי שאלו יצאו למלחמה ברומאים. אני מתפלל שלא. אבל אני כן מרגיש, עמוק בפנים, שמשהו פה לא עובד. הציונות הדתית אמורה הייתה להיות הציר, הגשר, המתווך בין עולם האמונה לעולם הזה, ובמקום זה - כל מה שאנחנו יכולים לומר זה שאנחנו צודקים, וכולם טועים. אבל אם כולם טועים, למה אף אחד לא מסכים איתנו? למה אף אחד לא ניצב איתנו, זוכר את גוש קטיף?