שמש חורכת (א')

המושג "כחומר ביד היוצר" מכבר נהיה למשפט שנון המתאר אדם חסר אופי שניתן לעצבו ככל העולה בדעתו של האחר. מקורו של המושג בפסוק הבא: "וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר; וְהִנֵּה-הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל-הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר--בְּיַד הַיּוֹצֵר" [ירמיהו י"ח, ג'-ד']. אולם המילים הברורות ניתנו לפירוש כלטש מחריד של נייר זכוכית על עכוזו הרך של תינוק: היוצר הוא הוא שמשחית לבסוף את יצירתו. העיוות הזה הוא אחד הפסוקים המרשימים ביותר בתנ"ך, בגלל המשמעות הדרמטית הטמונה בו. הרוצה להבין, יבין: האל שיצר אברהם והושב על-ידי ראשוני העם בשמיים מטעמים וצרכים ידועים לנוחיותם בלבד, בסופו של דבר מתעוות למפלצת הטורפת את יציריה. "נשחת הכלי... ביד היוצר", כך נכתב חד וחלק. אין מקום למשמעות אחרת, אלא כדרך הפוסקים שדעתם מתחילה נתונה להאדרת אל שהוא מעשה ידי אדם, המצאה של קשקוש. למה הדבר דומה? לראש ממשלה שפעם אחר פעם מוכיח בהחלטותיו החפוזות שקשה להבינן, שאיננו אלא כחומר ביד היוצר. הסינים קראו היטב את העומד לפניהם, מר נתניהו, ושוב הוכיחו את הטענה עד כמה קל להטותו אפילו מעקרונותיו החשובים ביותר. מסתבר כי הנסיעה לסין שספק אם הולידה ממש, עמדה להתבטל בגלל החלטת הסינים, אם מר נתניהו הנכבד לא יפסיק את המלחמה בבנק הסיני באשמת שיתוף פעולה עם טרור. תאמינו, "מר טרור לשעבר" התגלה כשפן. הרכין ראש והסכים, ובלבד שלא יפר "הבטחתו" לרעייתו ובניו לקחתם ללקק גלידה סינית. על הספיחים הלא יאומנו של הטיול המשפחתי לסין, כבר כתבו. אבל אני שואל שאלה אחת את הרעיה: שרה'לה, עד מתי הביזיונות, באמת?

לידיעת הקוראים: בואשים (שם מדעי: Mephitidae), משפחה בסדרת הטורפים. "הבואשיים הם יונקים בגודל בינוני, בעלי פרווה שחורה ולבנה. הם ידועים בעיקר בשל הנוזל המצחין שהם מתיזים על אויביהם בשעת סכנה ובשל צבעם, המכניס אותם ל'קבוצת' בעלי החיים השחורים-לבנים. משפחה זו שייכת לסדרת הטורפים ובה ארבעה סוגים: בואש חוטמני (Conepatus), בואש (Mephitis), בואשן הגירית (Mydaus marchei) ובואשן (Spilogale). המינים מהסוג Mydaus נפוצים באינדונזיה ובפיליפינים, בעוד שהשאר נפוצים באמריקה, מקנדה ועד מרכז דרום אמריקה" (הועתק מויקיפדיה העברית). זהו קטע שמכבר הייתי טורח לתקן בו עובדה אחת: גם בישראל מצויים כיום כמה וכמה בואשים. המפורסם שבהם, מלך המצחינים, מוכר מכבר כרקטום של הארץ. החלחולת הזאת כפי שהרקטום נקרא בעברית (לעתים גם פי הטבעת), הוא מנערי פרס בעבר שהתקדם למעלת מצחין לאומי משופר בעזרת חברים עושי-פלסתר מתפקידיהם כירון לונדון ומרדכי קירשנבאום, וקטנים מהם המתאמצים לחקותם, ותמיד נחפזים לשטוח לפניו כל במה אפשרית - בהכנעה של רפי-אופי. הוא כל-כך משופר ואיכותי הבואש הישראלי הזה, שעצם הרעיון שיהיה עלי לנקוב בשמו מעורר בי שאט-נפש. לא נותר לי אלא להסתמך על הבנתם הדקה לפחות של אחדים מבין קוראיי שיידעו על מי אני מעטיר כאן שבחים. בעיקר נקלעתי למצוקה לאחר שהבואש הנ"ל קרא לעולם הגדול להטיל חרם על ישראל ולא נותרה לפניי ברירה אלא לחשוף לפניכם את העובדה העגומה שאין לבוא לאותו בואש-רקטום בטענות, שכן לא רק בו מדובר אלא גם בבוסו הממונה על הפעלת פליטת האוויר המצחין שנאסף בקרבי העיתון העייף ושחוק מכבר, ומחפש לעצמו מוצא דרך הרקטום. אכן כך פועל הרקטום במצבים כאלה: בדרך כלל מערכת השרירים העדינים הכרוכים זה בזה מסביב לו נמצאים במצב מכווץ. אולם כשבני המעיים מתמלאים והלחץ גובר, ניתנת הרשות מטעם ראש המערכת הגופנית, לשחרר את לחץ הגזים המצטברים, כדי שכל החפץ יוכל ליהנות גם הוא מעוצמת הניחוח המתפשט כעננת בושם אלוהי. לצורך כך מומחה הבואש שלנו לשחרר בעדינות את מערכת השרירים הזעירים. תחילה נפלט האוויר החם בקול שריקה דקה ומסתיים בקול תרועה אדירה - עד שתיהום הארץ ותידום בהשתאות. על תפארת מעשה זה של הבואש הישראלי כבר נתנו דעתם גדולי הדור ופסקו: אשרי העם שבארצו מתקיים עיתון הארץ, תפארת עיתונאות מקורית שאין דומה לה וממנו מוציא פרנסתו הצנועה הבואש מרמת-אביב. אכן, מה לא ייעשה בואש זה ובלבד שיצחין את כולנו ברחבי תבל?

רבים ירחיבו עיניהם, לא מעטים יפערו פיהם בהשתוממות: מי זה האיש הזה? ובכן, מוריס אוסטרוף הגיע לארץ עם מתנדבי חיל האוויר שעלו במלחמת השחרור מדרום-אפריקה, ונמנה עם הראשונים שהקימו את רשת המכ"ם בארץ בעיצומה של המלחמה. לפני כשלושים שנה נמנה עם הקומץ שהקים את "מרכז רפואי הרצליה". משפרש מהקבוצה, התחיל מיוזמתו לפעול להסביר את ישראל ועמדותיה ברחבי העולם, כפי שלא עשה את איש לפניו. כל עשייתו הייתה והינה ללא גיבוי רשמי, על חשבונו ובזמנו הפנוי. כמי שעוקב אחרי תגובותיו והסבריו מזה שנים רבות, אני יכול לציין שניתן להגדירו כיחידת הסברה של איש אחד העושה בהתנדבות למען ישראל לא פחות מכל אנשי משרד החוץ ביחד. אני מכיר את מר אוסטרוף עשרות שנים. איש שקט, בעל השכלה רחבה, ויכולת הסברה שאין דומה לה. אין עורכים בעיתונים מהשורה הראשונה ברחבי העולם שאינם מכירים את תגובותיו המושכלות המנוסחות היטב מתוך ידע מעמיק ומשכנע. מוריס אוסטרוף עושה את עבודתו באמצעות השפה האנגלית. בשפה זו הוא גם מגיב במלוא התקיפות, התבונה וההגינות גם לעלילותיו המעוותות של גדעון לוי מעיתון הארץ. קראתי לא פעם את תגובותיו בהן הוא מערטל את לוי זה ומציג אותו במלוא ערוותו המכוערת. חבל שאין מי הטורח לתרגם את תגובותיו לעברית ולהפיצן גם בין קוראי הארץ בשפה זאת. שילמדו אמת מהי. אילו היו מחלקים את פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההסברה, כי אז מוריס אוסטרוף היה אחד מהמועמדים המובילים עליהם הייתי ממליץ בכל לבי.

משיצא סוד, כך מספרים הבריות בכיכרות העיר המרכזיות, נכנס שמוק. זהו סדרו של עולם מאז הוא מתקיים. מעשה באיש בכיר ביותר שבמקום ציבורי, באירוע נחשב, גהר לעבר אוזנה היפה של אישה נאה ולחש סוד באוזנה: "את אחלה כוסית". בשנים האחרונות גברה השפעת הרחוב על העורכים המסורסים של כלי התקשורת ומעכה את אשכי העברית, וכרסמה את רחם השפה הנפלאה בכל מיני מושגים שצריך להתקומם כנגדם. בין אלה המושג הערבי כוסאמק, "ערוות אמך". בורי הרחוב הם שמשליטים תבונת צורכי השפה שלהם על השפה שלנו, מסרסים, מסלפים ומשפילים אותה כאמה נרצעת. יתר על כן, ביזוי נשים באמצעות הכינוי "כוסית" ראוי לגינוי נוקב. היכן ארגוני הנשים המתקוממות נגד הדרה, קיפוח וביזוי? אילו הייתי נתקל באותה אישיות רמת-מעלה, הייתי ניגש אליו, גוהר לעברו כפי שהוא עצמו נהג בעלמה העיתונאית, ולוחש באוזנו בשקט: "אתה אחלה שמוק בריבוע!".

כשלוש שנים משפחתי ואני מתגוררים באחת השכונות הנתנייתיות. משפחתי קשורה באזור הזה כשמונים שנה. תחילת הקשר נעשה באמצעות אבי, הסופר יוסף אריכא, שבשנות העשרים, בהיותו בן שבע-עשרה, עלה לבדו לארץ ועבד בארץ הפרדסים, בשרון, כפועל עונתי שלעיתים קרובות סבל חרפת רעב, לה נתן ביטוי בסיפורו הקצר "לשון שסועה". הוא גם שמר מעת לעת על מקשאות אבטיחים. במרוצת השנים כתב נובלות משובחות על הפרדסים האלה, כמו "יום ולילה". בשנות השלושים גויס מטעם ההגנה לשמור במאורעות 36' באזור הזה. סיפורים רבים, בעלי ניחוח ארצישראלי עז, כתב אז על ארץ הפרדסים, מחוף הים ועד לתל-מונד. אני הכרתי וביקרתי בנתניה כבר בשלהי שנות השלושים, בעיר שהוקמה יש מאין על-ידי בן-עמי. אני מוצף עד היום בזיכרונות מהבוץ של אדמת החומרה בתחנה המרכזית בלב העיר שעדיין לא חלמו בה על מדרכות. אני זוכר את הים הכי כחול של נתניה, אותו ציירתי בכמה מציורי השמן שלי. בשנות החמישים הקימה דודתי ד"ר שרה שיפמן בן-סירה את הסמינר למורות בנתניה, וניהלה אותו במשך שנים. בשנות השישים הכרתי בתחילת שינוי רע בנתניה כשהייתי במשטרת ישראל. העיר שהייתה מרכז ליטוש יהלומים, בעלת חלומות נפלאים לעתיד, מצאה עצמה מתחת לצל שהלך וגדל של פשיעה שלא הייתה דומה לה ברוב ערי הארץ. העיר השלווה שהתפתחה בהדרגה שינתה פניה כמעט עד לבלי הכר. לא ארחיב כעת בנושא הזה. חזרתי והתוודעתי לנתניה לפני חמש שנים כשבתי החליטה ללדת את נכדתנו היחידה, גאלה, בבית החולים לניאדו. לאירוע זה הייתה השפעה על החלטתנו לעבור מהרצליה לנתניה. הקסימה אותנו השכונה בה החלטנו לחיות את הפרק האחרון של חיינו. אנשי חברת הבנייה אצלה רכשנו את קורת הגג שלנו הסבירו כי בנתניה איכות החיים היא כלל חשוב ואין הנחות לעוברים על חוקים. עיר מסודרת, הם הדגישו. מסתבר שלא דובים ולא יער. לצערי, מיד עם המעבר לדירתנו התברר לנו כי הרושם שאנשי חברת הבנייה ניסו ליצור אצלנו על התנהלותה המופתית של העירייה, התברר כמוטעה לחלוטין; אצולת העיר נתפשת כנראה בצדק כראשי מאפיה מסוכנים ומרעילים את סביבותיהם. והבריונות של תושבים בעלי קשרים עם העירייה ומוסדותיה, אין לה גבול. בפרקים הבאים של "שמש חורכת", אכנס לפרטים אשר יציגו דמויות במערכת הזאת על קלונן והתנהלותן. אולי בפרסומים אלה יהיה חומר למחשבה נוספת אצל אלה המתכננים מעבר ממקומות אחרים לנתניה. זו עדיין עיר כמו מעולם אחר. עד כאן להיום.