הבה נותיר לצורך שיחה זאת את האידיאולוגיה במקום הראוי לה, בפינה בה האמיתות המוחלטות נוהגות להתאסף כדי לקיים אסיפות של אי הסכמה לוהטות, ונדבר מתוך התבוננות בנעשה כמו שספן מתבונן במפת נתיבו וכמו שהוא מחפש לראות מי שט כנגדו וייזהר מהתנגש בו ובלבד שיגיע שלם אל החוף.
המסע הישראלי הוא גורלי. נניח לאמונות בכספות לבותינו, לא נכפור ולו להרף עין בביטחוננו בהשגחה העליונה אך לא נחלן אותו בגרירה אל תוך הדיון הזה. ככל שהדברים תלויים בנו, בתבונתנו, בהכרעותינו, בשיקול דעתנו, באחריותנו למעשינו, נדבר רק במסע הגורלי בתוך ים היסטורי ששרץ בעבורנו תמיד כרישים, בשרטוניו שלא חדלו לארוב לספינתנו השברירית וחישבו להטביעה, במשברים שסחפו אחים ואחיות מן הסיפון אל המצולה. גברנו ברוך השם. בזכות השבועה לגבור. בזכות מסירות הנפש. בזכות החוכמה. בזכות תקווה שידענו להפוך למפרש. גם בזכות דבקותנו במאמר זקני מורינו, "איזהו גיבור-ההופך שונאו אוהבו".
אבל המסע לא תם. הוא לא יתום לעולם אלא אם כן ניתום אנחנו חלילה, ואיננו חושבים ליתום. העובדה הפשוטה היא שאנחנו שטים בנתיב של התנגשות באותו ים, השורץ אותם כרישים והמשנן אותם שרטונים מול כמעט כל אומות העולם. מול אלה אנו שטים. העובדה שאי-אפשר להתעלם ממנה אלא אם כן לוקים בהכחשה היא, שאלא אם כן ננתב את דרכנו לא רק על-פי רצוננו החופשי גם אם הוא צודק בעינינו מאין כמוהו, נתנגש. בשרטונים שאין להם דעה, רק נוכחות, רק קיום שאי-אפשר להתווכח איתו-בוודאי. בשטים כנגדנו במסלול התנגשות- על אחת כמה וכמה.
... ואנחנו המעט. והמטען על סיפוננו יקר יותר משהדעת משיגה. העמסנו אותו בין הבתרים. בחצות מצרים. בבקיעת ים סוף. בתחתית ההר. בירדן. בירושלים. בקומנו מאפשר אחר החורבן. בגלויותינו מזרח ומערב וצפון ודרום. במדפי הספרים שמלאנו בכתבינו. בפיוטים שהיו לסידורי תפילותינו. באש. בתחיית לשוננו. בשיבת ציון. בטובי בנינו ובנותינו השותקים תחת אבני המצבות המעידות יומם וליל כי כאן נושבת שבועה עם רוחות העיתים כי המסע הזה שאינו תם ייזהר בעבורם זהירות יתירה לצלוח בשלום את הים שאיננו תם.
להיכנע? לעלות מדעת על שרטון ולהיתקע בו לבל יחתכו אבני הצור שלו את גוף ספינתנו בנועה אל דרכה? הבלים. להודות שיש שרטון ולתמרן לעבור אותו אינו כניעה לשרטון אלא ניצחון על פגיעתו הרעה. להשלים אם עם שנע בימים כנגדנו להטביענו ולנוע הרחק ממחוז חפצנו ולהתפרק שם מנכסינו? חלילה. לחתור בדרך ולדעת כי ההולך אל מולך גם הוא חותר כדרכו ולשאת ולתת וליטול ולחלק ובלבד שחוכמת הקיום תצא מצומת הדווקנות העיוורת וידה על העליונה, כן וכן. אין בכך שום כפיפות גוו. אין בכך עקימות השדרה, נמיכות הרוח, וויתור שאינו מועיל אלא לקראת הוויתורים שיבואו. יש בכך הכרה, ונעזוב לצורך השיחה הזאת את הצדק ואת מירמסו, יש בכך הכרה בגבולות היכולות, בגדרי האפשר, בקווי התיחום בין היות בכבוד לבין חדול ביוהרה. ואכן, אם צריך, אם אי-אפשר אחרת, אם גזירה היא, צריך גם להילחם, לא לנוס אל הפחת של מוגות הלב שמקריבה כל מה שיש בחדריו. גם לברירה יש גבולות. קוראים להם "אין ברירה", ובמסע הגדול הזה שלא תם, כבר היינו שם, ולחמנו, והיינו, והננו כאן לנוע עוד וכל המטען הקדוש על סיפונינו.
זאת המציאות. היא לא תשתנה אם יעמדו ספנים על הגשר וינסו לסלק את השרטונים במלל מושחז, להפחיד את הכרישים באלות - שאינן מיתרגמות כלל ללשונם, לאיים על הציים השטים כנגדנו כי ספינתו שלנו היא ספינת עונשין זריזה יותר מכל הפלדה הנעה לה מולנו.
המציאות כמות שהיא אינה כולה עוינת. לא רק כרישים שורצים בים. לא רק שרטונים עולים מתוכו. לא רק אויבים שטים כנגדנו. התעבורה הגדולה מתנהלת על-פי חוקים ואכן אם בתשתיתם מונחים אינטרסים שהם תמיד ולעולם סותרים, בלי חוקים איש את רעהו חיים בלעו, ולכן הם לא אויבים מושבעים החוקים, אלא גם הם מציאות, וגם הם בנתיב, וגם בהם צריך להתבונן, וגם מהם צריך להיזהר, וגם איתם צריך להתנהל בחוכמה ולבד שהמסע הגורלי לא יחדל רגע ללכת אל מחוז החפץ התמידי שאליו נכספנו מאז ומעולם.
...ועכשיו, עכשיו שנדברנו, תצאנה גם האידיאולוגיות למרחב ותתמודדנה זו בזו ככל שהן יכולות, גם אם אין בידן לקנות נפשות זו אצל זו, ונשוב ונפתח את הכספות של אמונותינו ונעשה אותם עדיים במסענו הגדול ויחדיו נחיה על סיפוני חיינו את אחוות הגורל שמוליכה אותנו בדרך.