הסכם אוסלו - הטעויות, האשליות והאכזבה

החגיגות נמשכות 20 שנה להסכם, פונדק מוציא ספר על המהלכים, המגעים החשאיים ו"בישול" ההסכם, תוך הובלת יצחק רבין ז"ל באף, למרות ספקותיו וחששותיו, הצליחו לשכנע אותו שזה המהלך הטוב ביותר להצלחה. החלום שנגוז הנשיא פרס, פונדק, ביילין - מיוזמי ומתכנני ההסכם, עדיין חיים באשליה הפוליטית, ובחלום המתוק של מזרח "תיכון חדש", שגם בימים אלה, בשינויים הדרסטיים באזור, מאמינים שעשו את הדבר הנכון. יש הבדל בין רצון ליכולת אין ספק, שרצון להגיע להסכם, להסדר לפתרון הבעיה הפלשתינית, היה קיים אז והוא עדיין קיים היום. הבעיה הקריטית טמונה בפתרון המעשי. רצון בלבד, ויהיה בשפע, לא מספיק. צריך מעשים, ביצועים והסכמות - ובשטח זה המצב לא יציב, לא ברור, ולא ניתן להשגה. ערפאת היה יכול אך לא רצה

בין המנהיגים שהיו לפלסטינאיים, רק עראפת היה במעמד, שיכול היה לחתום על הסכם, אפילו חלקי, או הסדר ארוך טווח שהיה מקובל אז על הציבור שלו.

היום המצב שונה

הרשות הפלשתינית, מפולגת, מפוררת ואבו-מאזן מייצג בקושי חצי מהאוכלוסיה. החצי השני נמצא בעזה והוא מתנגד למדינה, לקיומה ולכל מהלכיה.

חמאס עזה - שלוחה של אירן

למרות המאמץ, לשנות פזה ולהצטרף לאחים המוסלמים במצרים, הנייה עדיין נתמך או מבקש לחזור לחיק אירן כדי לשרוד כלכלית ופוליטית. פירוש הדבר, בשתי האופציות הרעות - אי הכרה בישראל וברצון להשמדתה.

מאמצי קרי - לא יישאו פרי

לא יעזור לארה"ב ולא לאיחוד האירופי, ההצעות שישראל מוכנה להציע אינן מקובלות על אבו-מאזן והצעות אבו-מאזן לא יכולות להיות מקובלות על ביבי - שהרי הן יסכנו את ביטחון ישראל וקיומה.

הסכם אוסלו - כישלון טוטלי

ההסכם שהועבר בקושי ברוב זעום של 61 קולות בכנסת, בעזרת שני עריקים חסרי מצפון מ"צומת" (ד"ר גונן שגב וח"כ אלכס גולדפרב) - נידון מיד לכישלון. עראפת ניצל אותו כהוגן - הגיע לעזה עם אלפי חמושים, לא ביצע שום מהלך רציני לקראת ביצוע ההסכם, בחכמה רבה התבסס, השתלב וצפצף על רבין ופרס וכל דרישותיהם.

תוצאות ההסכם היו הרסניות

מאות ישראלים אזרחים חפים, נהרגו ונפצעו כתוצאה ממהלכים ממושכים של פיגועים, מתאבדים, והכל בהשראת עראפת, עוזריו ובמימונם.

אבו-מאזן אומנם החליט לשנות דרך ובמקום פיגועים הלך לאו"ם לדיפלומטיה וטיולים בעולם הערבי והאירופי, ומבחינתו בנתיב זה הצליח יותר.

החרם על המתנחלים

האיחוד האירופי מחזיר את היהודים לימי הביניים, לגטאות (הפעם גטו בגבולות 67).

השלב הבא - טלאי צהוב

או על המתנחלים או על התוצרת שלהם וההבדל אינו גדול. אני מציע לכל ארצות האיחוד - שהצביעו בעד החרם לבדוק את עצמם ואת ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלהם. מאות בשנים - אותן ארצות היו אימפריאליסטיות וקולוניאליות, שלטו על עמים וארצות, ניצלו אותם, סירסו אותם פוליטית ומצצו את אוצרותיהן ועכשיו מטיפים לנו מוסר.

שטחים כבושים כמשל

אם ארצות האיחוד האירופי יודיעו על החזרת שטחים כבושים, אנחנו גם נצטרף. למשל: להחזיר את טרנסילבניה (להונגריה) את הסודטים ומה לגבי סקוטלנד, אירלנד, ווילס, איי פוקלנד.

למה הבאסקים, הקטלונים רוצים עצמאות - סימן שהם מרגישים שהם תחת כיבוש.

בבלגיה - לא שקט, הוואלונים והפלמים לא מסתדרים, אז אולי כדאי שייפרדו.

בקיצור: כאשר כל העולם, לרבות ארה"ב,יתעשתו, יחזירו את שטחי הכיבוש כמו טכסס (למקסיקו), גם אנחנו נאמץ את המהלכים המוצעים.

השטחים הכבושים מ-67

כדאי להזכיר לכל אלה שכבר שכחו, כי אילו ירדן לא הייתה מצטרפת לארצות ערב ב-67, לא היו כובשים את יהודה ושומרון. אילו סוריה, הייתה שוחרת שלום, רמת הגולן עדיין הייתה שלה.

רק מצרים - זכתה לקבל חזרה את סיני - בגלל המצב האסטרטגי, שלא מאיים ישירות על ישראל. רמת הגולן ויהודה ושומרון - הם חומות מגן ביטחוניות לקיום המדינה, לכן בשל ניסיון העבר המר, אסור לנו למהר ולסגת ממקומות שהם יותר מאשר שטחים, הם מהווים את חומת המגן הביטחונית לקיום מדינת ישראל היהודית דמוקרטית ריבונית.

לא יעזרו שום התחכמויות והבטחות - המקום שבו יושב צה"ל, המקומות שבהם יש ישובים יהודיים, כמו גושי ההתיישבות הגדולים ביו"ש, הם הם גבולות הביטחון. כדאי לזכור גם זאת, אבו-מאזן שולט בישות הפלשתינית ביהודה ושומרון, רק בזכות צה"ל, עם צה"ל נסוג, יהודה ושומרון תוך 6 חודשים נופלים לידי החמאס.

לסיכום, עשרים שנה לכישלון - מספיק זמן להבין מה טוב לישראל.

הערות והרהורים בנושאי ביטחון

• שר הביטחון והרמטכ"ל החליטו בעקבות הקיצוצים ללכת על "צבא קטן וחכם".

• הצעה דומה הציע בזמנו אהוד ברק - כרמטכ"ל ושר ביטחון.

• מתן דגש על טכנולוגיה מתקדמת - הוא צעד חיובי ביותר, אך אסור, אסור לזלזל או להמעיט בערכו של הטנק, של החייל ושל המאסה בשריון, בים ובאוויר.

• ההיסטוריה הצבאית, כולל החדשה והמתקדמת, מלמדת שמזל"ט ומל"ט פלסמה ומחשבים - לא כובשים שטחים, לא מנקים שטח בו יושבים יורי רקטות ולא מאבטחים גבולות.

• חיילים שתוקעים דגל בקרקע - שם מתחיל הביטחון למדינה.