שמש חורכת (ב')

המלה בקשיש להערכת יודעי-חן לשונות המזרח, מוצאה בשפה הפרסית העתיקה, וממנה התגנבה ללהגם של הטורקים, ונהייתה מטבע (תרתי משמע), עובר לסוחר כשהארץ נאנקה תחת המשטר העותומני המושחת. במשך שנים רבות היה המושג נלעג בעיני אנשי הישוב העברי בארץ-ישראל; נרדף היה למושג העברי שוחד, אשר כידוע מעוור עיני חכמים והרי נאמר כי " <נB>"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג ח). הערבים שחיו כאן קידשו את המושג הזה עד שהתקשו להבחין בין סתם צורת מקח וממכר לבין שוחד של ממש, המבדיל בין חול לבין קודשו של מנהל תקין. כל עוד התנהגנו כמדינה מתוקנת שמחויבת לאמות-מידה שונות משל שכנינו, יכולנו להיבדל מהם. אבל מאז סיגלנו לעצמנו מנהגי מזרח מעוררי דחייה, כמו הבקשיש שבלעדיו לא יתקיים משא-ומתן כלשהו עם הפלשתינים. כבר עשרים שנה מאז נחתם הסכם אוסלו האסוני שגבה ממדינת ישראל מחיר נורא, והתגלה כנאד נפוח מרעיונות עיוועים שממש אין בהם. פרט אולי לתרגיל פלשתיני שכנראה כמו תמיד נוצר וניזון במוחם ההוזה של קיצוני השמאל, להגיע למדינה דו לאומית. מצב המתחיל להיראות כסביר נוכח הטיפשות המשתלחת בגסות של בני הדור החדש של הימין הקיצוני שטופחו על-ידי נתניהו וכיום כבר קמו עליו כטובים ממנו בדמיונותיהם המסוכנים והמשיחיים - ואף חותרים בגלוי למדינה דו-לאומית. מאז 1993 פיתחו הפלשתינים את אומנות הבקשיש והניפוהו בהתלהמותם לדרגה של וירטואוזיות. הם מנצלים כל סדק לנביחתם התובענית לבקשיש. כל נכונות מצדם לשתות קהווה בצוותא אתנו מתלווית לה אותה תביעה מגונה של הבו בקשיש, וכבר ידם מושטת לאסוף את האתנן. התמורה תמיד נמנית באפסים. לבי גם ראשי עם משפחות הנרצחים. אסור לנו להמשיך בדרך הרעה והמושחתת הזאת. אין לאפשר אפילו שחרורו של רוצח אחד. אנחנו חבים חובה זו למשפחות הנרצחים. בנפש כולנו החולשה הזאת, באי-כבוד המדינה הנמצאת על עברי פי-פחת. נתניהו חסר האופי חייב היה גם להודיע לאמריקנים, בלי קשר לפולארד ובודאי לאחר תשובתם השלילית לפנייתו, כי ישראל לא תשחרר כבקשיש עלוב - רוצחי ישראלים. זה לא ייעשה יותר. אגב, תזכורת: פולארד איננו רוצח ובכל זאת האמריקנים מחזיקים בו. מישהו היה צריך להגיד את זה לקרי, שבודאי אין לו נימוק משכנע כלשהו לאלץ את ישראל לשחרר טרוריסטים רוצחים. מישהו גם צריך היה לומר לו שהפלשתינים אינם מתמקחים רק על אדמה. הם מתמקחים על נפש האומה העברית. הם מדברים בשם העולם המוסלמי שלא שוכח לנו את העובדה הפשוטה שהאיסלאם ככלות הכול העתיק את רוב עקרונותיו המופיעים בקוראן מספר הספרים העברי, התנ"ך, ולא תמיד הבינו אותו. בהיותנו כאן אנחנו קוץ בעיניהם. היותנו כאן מזכיר למוסלמים רבים יום אחרי יום את העובדה המרגיזה שכל מה שיש להם בא בהשראת העם העברי הקדום. הבעיה היא שאין לנו כיום ראש ממשלה שאפשר לסמוך עליו.

ישראל לא רוצה להגיע לדיבור עם הפלשתינים. גם לא הם. הדור החדש של הליכוד שעומד להקיא מתוכו את נתניהו, הוא ימני קיצוני, צבוע בצבע של פאשיזם מבחיל, שלעומתו ז'בוטינסקי ובגין אינם אלא יצורי מחמד, פודלים אמיתיים של ההיסטוריה. מבני דורם מזדקרת לפתע דמותו של מישה ארנסט, שדווקא תומך במדינה שתבלע בתוכה את כל הפלשתינים החיים כיום במערב הירדן. ארנסט בעל השפתיים הדקות והרעות - כמעט שפתי נחש מכיש, כנראה שמאחורי הקלעים נעשה פטרונם הנלהב של חוטובלי, דנון, ושר החוץ - פחות רבע - זאב אלקין. אלה פני הדור החדש של הליכוד. פניהם כטירופם. זו נפילה הישר לידיהם של הפלשתינים; לפנינו מוצבת מלכודת פתאים שאנחנו שועטים לנפול לתוכה, להישפד במלתעותיה הקטלניות. שכן ביום בו תהפוך ישראל למדינה דו-לאומית, יהיו אלה ימיה האחרונים, לאחר גסיסה ארוכה ומייסרת. השוטים שלנו, מימין ומשמאל, עושים דהרתם לתהום בסיעתא דשמיא - ולמקום הזה המסתיים בריסוק הם גוררים את כולנו.

לפני ימים אחדים הלכה לעולמה הציירת החשובה רות שלוס מכפר שמריהו. בת תשעים ואחת היתה. למרות שגרתי שנים רבות במרחק קצר ממנה, לא פגשתיה אך הכרתי את עבודותיה. היא אומנם נמנית על הזרם של הציור הריאליסטי-סוציאליסטי, אך משקל ערכה הרבה מעבר להגדרות כאלה. כישרונה המובהק איפשר לה להיות נאמנה כל חייה להשקפת עולם המתמקדת בחברה האנושית. ידה הבוטחת, המונחית ביכולת עיצובית מרשימה , הטביעה חותמה לא רק ברישומיה המצוינים, אלא גם במדיומים אחרים וצבעונים שעבדה בהם. קראתי כי פעמים הרבה קבלה רות שלוס על שלא זכתה בהכרה כפי שקיוותה - מצד הממסד האמנותי בארץ. היא לא טעתה בתלונתה, אבל זו הייתה ותהיה מנת חלקם של אמנים רבים וחשובים שהממסד המוגבל ביכולותיו לא הצליח לעכל אותם כראוי להם, בעוד הוא מרומם אחרים שאינם ראויים.

במלחמת ההתשה מצא עצמו מפקד טנק לכוד בימי מלחמה עקובים מדם פצועים והרוגים. במלחמה הזאת הוא נפצע באחד הפצעים הקשים ביותר - מאלה המוכרים כהלם קרב. זו פציעה נפשית אנושה במקרים קיצוניים. זהו המקרה של מפקד הטנק אמנון נתנזון שממשיך את המלחמה ההיא שהסתיימה מלפני ארבעים ושלוש שנים. רוב אזרחי הארץ שכחו את המלחמה האכזרית ההיא. חלק ניכר מהתושבים כיום אפילו לא היו כאן, ואם היו עדיין לא השילו מעל עצמם את מטענם מארץ ניכר. אבל לא אמנון. מבחינתו המלחמה ההיא נמשכת וכך גם קרבות הדמים שלו. המתים נקברו ונקבעו לתמיד בזיכרון בני המשפחות השכולות. הפצועים, והקשים שבהם, ביניהם פצועי ההלם הנורא, ממשיכים להילחם. אמנון נתנזון הוא גיבור בעל כורחו. גיבור המלחמה שלעולם איננה נגמרת. האיש הנבון והרגיש הזה ממשיך לחיות כל אותן ארבעים ושלוש שנים במלכודת הקרב שמבחינתו לא הגיע לקיצו. זהו קרב שטני, מהתל, אכזרי הכותש אותו וחוזר ומרסק אותו וטוחנו לאבק דק, אותו, את רעיתו וילדיו. האופל רובץ מעליהם כעננה קודרת, מרושעת. מפחיד ומבהיל הוא הרשע שקיים בכל מלחמה, בכל קרב. הקדרות הזאת הפורצת אלינו מבין דפי הספר, מבין השורות הבוערות, מעוררת רצון לחבק את הלוחם ההלום ולומר לו בפשטות, אחינו אתה. הקרב הלא-נגמר שלך הוא של כולנו. מעת לעת בין האישפוזים והאימים שפוקדים את הלוחם המותש בוקר וערב, מבליחה קרן אור אחת יציבה השוטפת את הפצוע לרכך במשהו את הפצעים הפתוחים. פצעים שנפערו כחורים שחורים שקורעים את יריעת הנשמה, שואבים אל תוכם כל סימן של שפיות. קרן האור הנדירה הזאת מלטפת אותו באהבה רכה ועדינה - מופלאה ברזיה, מחזירה אותו לעונות שבין ההתקפים לחיק הבית השומר לו אמונים. זאת אהבת הנערה שאהב ונשא לאישה והיא אינה מרפה מאחיזתה בו. עוקרת ממש בכוח את הגבר האהוב שלה מזרועות תמנון הפחד שאינו מניח לו. היא, הרעיה, המשוררת הנעימה שצמחה בצד הלוחם, ממשיכה בשארית כוחותיה במלחמת הקיום היומיומית. היא נאחזת בלוחם ומחבקת אותו ואת עולמו הנורא שהוא עולם דואב לעצמו, וסועדת את שני ילדיהם. סיפורו של לוחם זה יצא כעת לאור בהוצאת "עקד" ושמו "ללב יש היגיון משלו". הרומן האוטוביוגרפי הזה הרקום מקרעי זמנים הממחישים עד דקות את עולמם האפל והמצולק באלף צלקות של הלומי הקרבות - עולם מסוכסך שנודד בין שדה הקרב לבין המציאות המשתנה בלי הרף במרוצת השנים הרבות. את הסיפור מספרת רעייתו של הלוחם, המשוררת ברוכ הכישרון וכעת גם המספרת, מלכה נתנזון. הסיפור קשה, אך השפה הרוויה שלה מצליחה להמחיש את הקרב שמעולם לא נגמר בתוך הגיהנום הפרטי. מלכה נתנזון חושפת מצוקות נסתרות ולא פחות גם רגעים נעלים, מעוררי השתאות למאבקם המייאש של גבר מובס ואשה אוהבת שמחויבת, והיא מופת. מבחינתה היא רק אשה העושה את שלה למען בעלה. אשה זו שבמחשכים, היכן שבוכים לבד היא מתייפחת במלים. שם בעלטה הדחוסה היא מגייסת מחדש, פעם ועוד, כוחות נדירים לחלץ מתוכה שירים ברגעים גנובים, שירים שמטהרים, שבאמצעותם היא חוזרת להתייצב שוב למלחמה הפרטית. היא הרעייה. היא האם הגדולה. היא עמוד הבית השגיא. היא הפורשת כנפיה לסוכך על משפחתה. כחברה לחיים של הלוחם אף היא גיבורת מלחמה, הנמצאת באותה זירת קרב לכאורה וירטואלית, למעשה מציאותית כמציאות העכורה עצמה. מלכה נתנזון שובה בסיפור הנדיר את לב הקורא הנספח אליה בשחזור המסע הארור ובכל זאת גם נשגב, מבחינת הערכים האנושיים של גבר ואשה שחברו יחדיו באהבה ענקית. את הספר חותמת מלכה המשוררת בשיר "להטות מחדש את הפועל פחד". דומני כי שורותיו של הבית האחרון מעידות על ייחודה כמשוררת היודעת לספר: אתה מביט בי כמבקש מחילה אנרגיה לא ברורה באה בי כמו ביום חורף כשהשמש מבקיעה עצמה ממעי שמיים לרגע אחד של חסד מזכך אני נאחזת בה מלמדת עצמי להשיב סדר בפחדיך להטות מחדש את הפועל פחד

אינני מכיר אישית את יאיר לפיד. אבל אני ידיד המשפחה מנעורי. סבתו וסבו היו ידידים של הורי. שולמית אמו חברה שלי מנוער וטומי היה חבר וותיק, למרות שכמעט ולא נפגשנו ביומיום. אבל טבעי שאעקוב אחר דרכו של בנם האיש הצעיר העושה במשעולי היוצר. יש בו הרבה טוב מהוריו. גם מידה גדושה של כישרון יצירתי. אני זוכר כיצד בסוף שבוע אחד, לפני כשלוש שנים, קראתי תרגום משותף של האם והבן לאחת הנובלות הקסומות של ג'וזף קונראד. מדובר בתרגום שלטעמי הוא מלאכת מחשבת, המצדיקה את הקפצתו של לפיד לגשת ללימודי הדוקטורט. עקבתי אחר קפיצתו לבריכה הפוליטית האחורה מתוך תהייה, מה לו ולזה שהוא להוט להוכיח כי יש בו מתעלוליו המרשימים של אביו. קיוויתי שלפני קפיצת הראש המסוכנת שלו לפחות יטרח לבדוק את עומק המים, שכן קפיצה בלתי אחראית עלולה להיגמר בשיתוק. לצערי יאיר לפיד החמיץ שעה גדולה שלו ושל כל אלה שהאמינו כי יידע אותנו להיכן וכיצד נעלמו ארבעים מיליארד שקלים שחלקם הועבר מתחת לרדאר, כהגדרתו של החכם הקטן שטייניץ הנער מכפר-סבא. בעוד שלפיד למרבה הפליאה עדיין לא מצא את המנהרה המסתורית להעברת הכספים האדירים, ידענו אנחנו, שוטי וקטני הכפר, היכן הם; הם קבורים בהתנחלויות שמצצו את דמה של מדינת ישראל. הם קבורים לשוא בחינוך החרדי שגוזל מאתנו בהתמדה ובטיפשות שאין לה כפרה את מיטב הצעירים המוכשרים שלהם. הם קבורים אצל ש"ס חבורת הגזלנים ושודדי הדרכים בהנהגתם של ישיש חשוך וצעיר אחד ממנו בשם דרעי, נוכל שלא היה כדוגמתו. אבל הם גם קבורים אצל אוליגרכים מקומיים כחברת "טבע". מסתבר כי בנימין נתניהו הידוע כזמם ותככן ברמה עסקנית זעירה, הצליח לאלף את לפיד והפך אותו לרוטווילר שלו, בעל מלתעות רעות לכולנו. כשקם נבחר ציבור על בוחריו ומתכחש להם כפי שליהטט לפיד - יש לזה מחיר בבוא יום. גרועה לא פחות היא התנהלותו המביכה של לפיד שנוהג בסלחנות מדהימה באנשים נגועים ופסולים לשירות הציבור מאולמרט ועד לפרנקל המועמד לנגידות חדשה, שלישית, בניגוד לחוק אותו כיבס היועץ המשפטי חסר השדרה. לפיד מבין את הסכנות האורבות לו בצבת הנסגרת עליו. אך הוא שלם אתן אולי בגלל נהנתנות מכשילה, שכן התגלה כאחד מטובי אנשיו של רה"מ המתנהל כשבשבת רוחות מתפרעת. גם "הישגיו" מדאיגים מפני שהם מדומים בעוד שהוא עצמו מתייחס אלינו כבני חבורה של קצרי-תבונה, או כאלה ששכלם התיבש מחמת גילם. עדיין לא. ההישגים שאחד מהם מובא לאישור הממשלה כ"חוק הגיוס החדש" הם שערוריה ציבורית ממדרגה ראשונה. פרי, ראש השב"כ בדימוס, תעלולן מתוחכם, הוא האיש הנכון במקום הנכון. בקלילות של רקדנית עמוד במועדון לילה כשלגופו בגד חוטיני בלבד, שוב הוכיח פרי, בברכת לפיד כמובן, כיצד ניתן להרחיק מפתחם בעיות קרדינליות לשנים רבות, ואולי לתמיד. לפיד איננו יכול להצביע כיום על הישג משמעותי אחד למען אותם מאות אלפים שהצביעו עבורו - אולי בטעות גדולה, מתוך תמימות גדולה המאפיינת את ההמון הנסער. הסחבקיות של לפיד עם נתניהו וחבר מרעיו מציגה אותו באור רע.

לא מתוך תענוג של ניגוח אני כותב על נתניה עירי אלא מתוך התנסות אישית מצערת. התלבטתי לפני שפתחתי בסדרה הזאת שתעסוק בעיר שקיימת בה שחיתות מנהלית מסוכנת לציבור. זה שבנתניה קיים פשע מאורגן ברמה מסוכנת ומוחשית לכלל הציבור - ידוע. זה שאזרחים כוחניים ובריונים משיגים עצימת עין מצד העירייה - ידוע. מעל לכל אלה מרחפת דמותה העדינה והנאה של ראש העיר כדמות האם הגדולה המגוננת ומחפה על עובדיה שסרחו וסורחים, ומתעלמת מתושבים המצפים שהעירייה תמלא את תפקידה - ולאלה נכונה אכזבה מרה: לא בנתניה. לפני ימים אחדים העביר לי אחד מידידי שורות ששיגר אליו חבר בעניין המינהל הרקוב של נתניה. בחרתי להביא בזה את שורותיו כפתיח לסיפור הבא:

" תציע לחבר שלך אריכא לכתוב מכתב אישי לפיירברג בנוסח סרקסטי ולומר לה שהוא שמח לראות שעיריית נתניה אינה נוהגת מדיניות של איפה ואיפה וכפי שהיא מתעלמת מעבירות בנייה של תושבים מן השורה היא גם מתעלמת ומגלה אוזלת יד בעבירות של חברי מועצה (צ'וצ'י זילברברג – פרסום הכתבה ששלחתי אליך הבוקר)? ובסיום לפנות אליה בשאלה האם היא ממליצה בפניו להיבחר לחבר מועצה כדי שגם הוא יוכל להרחיב את ביתו." עד לקריאת שורות אלה לא שמעתי מיהי הצ'וצ'ית הזאת ומהו הסיפור הכרוך בה. רק למחרת קראתי רשימה מדהימה באחד העיתונים החושפת שערוריית עבירות בניה רבות בפרויקט שהוקם על-ידי חבורת שכנים ברמת פולג של נתניה ובהם בולטת הצ'וצ'ית שמסתבר - איך לא? - שהיא חברת מפלגתה של הגברת ראש העירייה של נתניה, ואפילו מכהנת כחברת מועצה הפלא ופלא! אכן, מדובר בשערוריה של מינהל מושחת, חד וחלק (!). במשך שנים רבות עיפרו פקידים בכירים עפר רב להעלים עקבות גניבת דעת ורכוש ציבורי, פרשה מביכה המוכיחה, מבין הוכחות דומות נוספות, שהיא רק אחת מיני רבות על עירייה שהביטוי הרך ביותר כלפי התנהלותה הפסולה הוא הגשת סיוע למעשי שחיתויות מפורשים באמצעות מינהל בשיטת שלושת הקופים, לא ראינו, לא שמענו, לא דיברנו. השחיתות המסתמנת בעיריית נתניה היא גם בתביעה העירונית שלא עמדה על-כך כי העבריינים יקנסו כראוי להם - והם יצאו ממערכת המשפט הרפויה - עם צו הריסה כנגדם, אך ללא קנס כלשהו. לאחר פרסום הפרקון הקודם על נתניה הסבתי אליו את תשומת לב דוברת העירייה. לא הופתעתי כשקיבלתי ממנה מענה שאני מביא אותו כאן כלשונו: "קראתי בעיון את טורך ולהלן התייחסותי: העיר נתניה זוכה לתנופה בכל תחומי החיים ושונה בתכלית ממה שתואר בטורך. העירייה מתנהלת על-פי מינהל תקין וכל אמירה אחרת מהווה הכפשה." הדוברת הנכבדה, גברת שני ישראלי-פיקהולץ, משריוני המגן של הגברת ראש העירייה, היא אולי מה שנקרא בלשון המזרח הנוכחית, נורמטיבית, ואולי אף אדם נעים וחביב. אבל דובר מקצועי חייב להישמר משקר - כי אז הוא פוסל עצמו לעדות ופוגע במעמדו כדובר! כאחד מנפגעי "המינהל התקין" של המערכת החולה הזאת - שהדהימה אותי בחוצפתה המופלגת - אני מצהיר בזה כי גיליתי עירייה שאין בה פונקציונר אחד אמיץ מבין הרבים שפניתי אליהם ראש וראשונה להציל את העירייה מידי עצמה, והם שתקו שתיקה עלובה. אז טרם שיערתי לאיזה ממדים מגיעה השחיתות העירונית. אם אינני דובר אמת, גברת פיקהולץ, פתוחה בפניך הדרך לתבוע אותי. בפרקון הבא (מס' 3) אתחיל להציג את הדמויות המעורבות בפרשה הנוגעת בי - מפני שהיא נוגעת ברבים אחרים - ולדעתי לציבור יש ענין רב בה, יותר ממה ששיערה הגברת התובעת בשם הוועדה העירונית לתכנון ובניה, עו"ד עידית פלד. היא עצמה הוכיחה כישרון אחד מובהק: יכולת רבה להפעיל את דמיונה להמציא נימוקים שקריים, ממש כך, ובלבד שתגן אפילו בחירוף-נפש על עברייני בניה בריונית, עד שנוצר אצלי רושם שכאילו, חלילה וחס, היא העמידה עצמה לרשות החשודים בעבירה על חוקי הבנייה מסיבות נעלמות וסגרה את התיק כנגדם, כאילו הייתה עורכת-דינם הפרטית. ועל השאר עוד נרחיב ונדבר. להבות השחיתות בנתניה רק מתגברות. עד כאן להיום.