במלחמת ההתשה מצא עצמו מפקד טנק לכוד בימי מלחמה עקובים מדם פצועים והרוגים. במלחמה הזאת הוא נפצע באחד הפצעים הקשים ביותר - מאלה המוכרים כהלם קרב. זו פציעה נפשית אנושה במקרים קיצוניים. זהו המקרה של מפקד הטנק אמנון נתנזון שממשיך את המלחמה ההיא שהסתיימה מלפני ארבעים ושלוש שנים. רוב אזרחי הארץ שכחו את המלחמה האכזרית ההיא. חלק ניכר מהתושבים כיום אפילו לא היו כאן, ואם היו עדיין לא השילו מעל עצמם את מטענם מארץ ניכר. אבל לא אמנון. מבחינתו המלחמה ההיא נמשכת וכך גם קרבות הדמים שלו.
המתים נקברו ונקבעו לתמיד בזיכרון בני המשפחות השכולות. הפצועים, והקשים שבהם, ביניהם פצועי ההלם הנורא, ממשיכים להילחם. אמנון נתנזון הוא גיבור בעל כורחו. גיבור המלחמה שלעולם איננה נגמרת. האיש הנבון והרגיש הזה ממשיך לחיות כל אותן ארבעים ושלוש שנים במלכודת הקרב שמבחינתו לא הגיע לקיצו. זהו קרב שטני, מהתל, אכזרי הכותש אותו וחוזר ומרסק אותו וטוחנו לאבק דק, אותו, את רעיתו וילדיו. האופל רובץ מעליהם כעננה קודרת, מרושעת.
מפחיד ומבהיל הוא הרשע שקיים בכל מלחמה, בכל קרב. הקדרות הזאת הפורצת אלינו מבין דפי הספר, מבין השורות הבוערות, מעוררת רצון לחבק את הלוחם ההלום ולומר לו בפשטות, אחינו אתה. הקרב הלא-נגמר שלך הוא של כולנו.
מעת לעת בין האישפוזים והאימים שפוקדים את הלוחם המותש בוקר וערב, מבליחה קרן אור אחת יציבה השוטפת את הפצוע לרכך במשהו את הפצעים הפתוחים. פצעים שנפערו כחורים שחורים שקורעים את יריעת הנשמה, שואבים אל תוכם כל סימן של שפיות. קרן האור הנדירה הזאת מלטפת אותו באהבה רכה ועדינה - מופלאה ברזיה, מחזירה אותו לעונות שבין ההתקפים לחיק הבית השומר לו אמונים. זאת אהבת הנערה שאהב ונשא לאישה והיא אינה מרפה מאחיזתה בו. עוקרת ממש בכוח את הגבר האהוב שלה מזרועות תמנון הפחד שאינו מניח לו. היא, הרעיה, המשוררת הנעימה שצמחה בצד הלוחם, ממשיכה בשארית כוחותיה במלחמת הקיום היומיומית. היא נאחזת בלוחם ומחבקת אותו ואת עולמו הנורא שהוא עולם דואב לעצמו, וסועדת את שני ילדיהם.
סיפורו של לוחם זה יצא כעת לאור בהוצאת "עקד" ושמו "ללב יש היגיון משלו". הרומן האוטוביוגרפי הזה הרקום מקרעי זמנים הממחישים עד דקות את עולמם האפל והמצולק באלף צלקות של הלומי הקרבות - עולם מסוכסך שנודד בין שדה הקרב לבין המציאות המשתנה בלי הרף במרוצת השנים הרבות. את הסיפור מספרת רעייתו של הלוחם, המשוררת ברוכ הכישרון וכעת גם המספרת, מלכה נתנזון. הסיפור קשה, אך השפה הרוויה שלה מצליחה להמחיש את הקרב שמעולם לא נגמר בתוך הגיהנום הפרטי.
מלכה נתנזון חושפת מצוקות נסתרות ולא פחות גם רגעים נעלים, מעוררי השתאות למאבקם המייאש של גבר מובס ואשה אוהבת שמחויבת, והיא מופת. מבחינתה היא רק אשה העושה את שלה למען בעלה. אשה זו שבמחשכים, היכן שבוכים לבד היא מתייפחת במלים. שם בעלטה הדחוסה היא מגייסת מחדש, פעם ועוד, כוחות נדירים לחלץ מתוכה שירים ברגעים גנובים, שירים שמטהרים, שבאמצעותם היא חוזרת להתייצב שוב למלחמה הפרטית. היא הרעייה. היא האם הגדולה. היא עמוד הבית השגיא. היא הפורשת כנפיה לסוכך על משפחתה. כחברה לחיים של הלוחם אף היא גיבורת מלחמה, הנמצאת באותה זירת קרב לכאורה וירטואלית, למעשה מציאותית כמציאות העכורה עצמה. מלכה נתנזון שובה בסיפור הנדיר את לב הקורא הנספח אליה בשחזור המסע הארור ובכל זאת גם נשגב, מבחינת הערכים האנושיים של גבר ואשה שחברו יחדיו באהבה ענקית.
את הספר חותמת מלכה המשוררת בשיר "להטות מחדש את הפועל פחד". דומני כי שורותיו של הבית האחרון מעידות על ייחודה כמשוררת היודעת לספר:
אתה מביט בי כמבקש מחילה
אנרגיה לא ברורה באה בי
כמו ביום חורף כשהשמש מבקיעה עצמה ממעי שמיים
לרגע אחד של חסד מזכך
אני נאחזת בה
מלמדת עצמי להשיב סדר בפחדיך
להטות מחדש את הפועל
פחד