מי מפחד מהטיפה המרה?

לא סוד הוא שתדמית המשטרה די בשפל. כגורם אכיפה היא נתפסת דמות מאיימת על הציבור, הנתון בחיכוך מַתמיד עימה. פרויקט השיטור הקהילתי שאמור היה לפעול בשירות הקהילה, ובשיתוף פעולה איתה, אף הוא כפי שפורסם, לא הניב הצלחה מסחררת. אי לכך, ראוי לברך על פרויקט גישור משטרתי, המתקיים לראשונה ברעננה (ככל הנראה בעקבות הפיילוט 'ראשון בגישור' שהושק בראשון-לציון), שֶבָּה שוטרים ישמשו בתפקידי גישור ליישוב סכסוכים בקהילה. אין ספק שהנשכרים מכך יהיו לא רק התושבים, שסכסוכיהם ייפתרו בדרכי נועם, אלא לא פחות המשטרה שתיתפס כידידותית לאזרחים, במקום כגורם מאיים, ורמת האֵמון הציבורי בה תעלה לאין שיעור. הפרויקט גם יחסוך משאבים כספיים וכוח אדם הכרוכים בפתיחת תיקים פליליים. ראוי להרחיב את הפרויקט המבורך לערים נוספות, לרווחת התושבים והשוטרים כאחת, ולשיפור תדמית המשטרה בעיני הציבור. ובא לציון גואל.

האב הבדואי, שרצח את שתי בנותיו הקטנות, טען בפני חוקרי המשטרה: "מה שעשיתי זה העסק שלי. אלו הילדות שלי, ואני יכול לעשות איתן מה שאני רוצה". אתם שומעים טוב? בהכרזה המצמררת הזאת הוא בדיוק מצביע על שורש הבעיה של רצח ילדים (ונשים) - התפיסה הרכושנית שלהם. ילדים, כמו נשים, נתפסים כרכוש הגבר וקניינו המוחלט. זאת תוך ניצול חוסר הישע שלהם ומחיקת זהותם האנושית כבני-אדם בזכות עצמם. תפיסה זו, למרבה הצער, חוצה עמים וגזעים בארץ ובעולם. הגיעה השעה לשָרש תפיסה מעוותת זו, ולהבליט את קדושת החיים בכלל, בדרכי חינוך ובקמפיינים ציבוריים. זאת בצד ענישה מחמירה שתרתיע אחרים ממעשי רצח. לתשומת לב משרדי החינוך והרווחה, המתנ"סים, וגם האיש והמועצה למען הילד, יצחק קדמן.

דומה שאחרי הברית שנכרתה בין הציונות הדתית לראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ושבמסגרתה הוענקה לו אות יקיר התנועה, אי-אפשר היה לצַפות ליחסי-ציבור טובים יותר למענו מכפי שעשה זאת חנוך דאום בטורו העיתונאי. אפשר בהחלט להאמין לדאום, שהוא כותב מה שהוא חושב, כי אינו מתנגד למועמד חיצוני לראשות העיר. אך מה הפלא? גם הוא, מן העֵבר השני של המיתרס, כתושב שאינו גר בבירה, בדומה למועמד משה ליאון, אך מרבה לבקר בה, מרשה לעצמו להפגין מעורבות אישית ולחוות דעתו בסוגיית בחירת ראש העיר. כך גם הוא נוהג לייצג את המגזר הדתי, בשעה שהוא כעדותו כבר מזמן נטש את עולם הדת והפסיק לקיים מצוות. לגופו של עניין, נכון שברקת קידם מאוד את נושאי התרבות בעיר, שהיא פרויקט הדגל שלו (אם כי למען הדיוק ראוי לציין שקודמו, אורי לופוליאנסקי, החל בכך, ופריחת השוק ובתי הקפה במרכז העיר החלה כבר בימיו). אולם עם כל הכבוד, האם בתרבות אפשר לפַנות את הזבל הקיים מן הרחובות? אולי זכרונו של הציבור קצר, אבל ברקת הוא שהוביל מסע הכפשה נגד לופוליאנסקי, ופעל להדחתו, בגלל רמת הניקיון הירודה בעיר. והינה הפלא ופלא, העיר מלוכלכת באותה מידה גם בתקופת כהונתו של ברקת. דברים שרואים משם לא רואים מכאן כבר אמרנו? יתר על כן, העובדה שרק החילונים אוהבים את ברקת, כדברי דאום, צריכה להדאיג אותנו. האִם ברקת בתפקידו לא צריך להיות ראש עיר של כו-לם? כן, תתפלאו לשמוע, גם של החרדים, שהם אזרחי העיר.

דומה כי באשר לכתות, אין הבדל בין דתות וגזעים. כפי שציינו, במחלקת הרווחה ניתן לאבחן דפוסי פעולה דומים של כל הכתות, החוצים דת, אמונה וגזע. שטיפת המוח, הציות העיוור לראש הכת והתלות המוחלטת בו, הכוחנות, ההשתלטות על כל אורחות החיים הפרטיים והאינטימייים ביותר של חברי הכת, התעללויות בהם, ובפרט בילדים וגם בנשים, הניתוק מהמשפחה ומהסביבה, וגרימת סכסוכים חריפים עימם, תוך הינתקות מערכי מוסר - וכל זאת בחסות הדת, הם המאפיינים המשותפים לכל הכתות. כידוע, המצטרפים לכתות הם אנשים חלשי אופי או בעלי מצוקה נפשית, עובדה המנוצלת היטב על-ידי ראשי הכתות. הגיעה השעה שאנשים יזהו את חולשותיהם ומצוקותיהם ויתמודדו עימם בדרכים קונסטרוקטיביות. בד-בבד, ראוי להפיק את הלקחים מדרכי הפעולה של הכתות השונות שמתפרסמות מדי פעם בכלי התקשורת, ולהימנע מלהיסחף אחריהן. חכם אינו נכנס למקום שהפיקח יודע איך לצאת ממנו כבר אמרנו?

פרופ' ליידרמן הלך לאסטרולוגית? קטן עליו. תשאלו את הבוסית, האישה והמיסטיקה, שרי אריסון.