מתקדמים, השאלה היא לאן?

לא נוכל במסגרת זו לשחזר את כל המהלכים שהובילו אותנו למצב הנוכחי, אבל אולי סיפור אחד קצר ימחיש את התהליך; לפני כ-15 שנה, בעת שראש הממשלה הנוכחי כיהן בתפקיד זה בפעם הראשונה, קיימנו שיעור בפרשת השבוע ומטבע הדברים עלה עניין נסיעתו של ראש הממשלה לארה"ב, לשיחות בעניין המשך תהליך אוסלו. עד אז הוא הצטייר כמי שעומד בתוקף על משמר האינטרסים של מדינת ישראל והדעה הרווחת הייתה שגם הפעם הוא יעמוד איתן ולא יוותר. שמעתי את המשתתפים ובסוף הבעתי דעתי, שאם הוא נסע הוא יוותר; מי שלא מוכן לוותר - גם לא משתתף בשיחות. לא כל-כך הסכימו איתי, כי כאמור, הייתה לו תדמית מסוימת, אבל כשנודעו התוצאות של אותו מו"מ, התברר לכולם כי בעצם ההסכמה להיכנס למו"מ הובלעה כבר ההסכמה לוותר.

פרשת השבוע פותחת במלחמה ובתוצאות אפשריות שלה (דברים כא): [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. גם בפרשה הקודמת מופיע פסוק עם אותה פתיחה, אבל ההמשך שונה מאוד (פרק כ): [א] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי- ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. בפסוק הזה מדובר על אויב חיצוני ובהמשך מנחה התורה בפירוט כיצד יש לנהוג במלחמה ואכן, מהפרשיה הזאת שבפרשת שופטים נלמדים דיני המלחמה. בפרשה שלנו, לאחר הפסוק הפותח, ממשיכה התורה בדיני אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר שראית בַּשִׁבְיָה ומצאה חן בעיניך; מותר לך לשאתה לאשה, אבל לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ. במילים אחרות, כאן התורה מדריכה אותנו כיצד להתמודד עם יצר הרע, כולל איסור מוחלט להתעלל בשבויים, מי שיש לו נטייה כזאת.

בהמשך הפרשה יש עוד כמה דיני מלחמה. אבל אין בהם התייחסות לאויב חיצוני, רק לדרישות ערכיות מהלוחם היהודי ולקדושת מחנה הלוחמים. הינה הפירוט: (פרק כג): [י] כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ: וְנִשְׁמַרְתָּ--מִכֹּל, דָּבָר רָע. [יא] כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה--וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. [יב] וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. [יג] וְיָד תִּהְיֶה לְךָ, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְיָצָאתָ שָּׁמָּה, חוּץ. [יד] וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ. [טו] כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ: וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. לא נביא פירוש לפסוקים אלו, רק נציין כי מכאן ברור שהפרשה הפותחת במילים כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, לא מתייחסת בכלל למלחמה במובן המקובל, היא מתייחסת רק למלחמה הפנימית שיהודי אמור לנהל מול נטיותיו הטבעיות.

והמסר לאורך כל הפרשה הוא ברור: חייבים להשקיע במלחמה הפנימית ולא לוותר לעצמנו בשום אופן; כי רק על-ידי ההכנה הזאת, של מלחמה פנימית בלי פשרות וניצחון בה, זוכים לעוצמה הרוחנית הדרושה כדי לזכות לניצחון במלחמה חיצונית. ויותר מזה, כשמנהלים את המלחמה הזאת היטב, זוכים למנוע מראש מצבי מלחמה ואפילו איום במלחמה, כי האויב מזהה את העוצמה הרוחנית והיא מרתיעה אותו. ואדרבה, ניהול נכון של המלחמה הפנימית, כלומר ניצחון על הנטיות הטבעיות בנקודה ועוד נקודה, פותח בפני היהודי אופקים חדשים לחתור אליהם בחיזוק העוצמה הרוחנית שלו, וממילא הוא מתחזק והולך גם בגשמיות. ולמדים זאת מפרשת השבוע שבה כתובה מצוות שילוח הקן ומייד אחר-כך (פרק כב): [ח] כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ (...). אומר רש"י: אם קיימת מצות שִׁלּוּחַ הקן - סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה.

וזה עובד גם לכיוון ההפוך כמובן, אם לא מנהלים את המלחמה הפנימית כראוי או בכלל, אם לא מִתְחַזּקִים ברוחניות, אם סומכים על השיפוט שלנו ונסמכים על יכולת העמידה בלחצים, אומרת לנו פרשת השבוע שהכישלון מובטח מראש. כי זה רק טבעי ואנושי שכושר השיפוט אינו במיטבו כל הזמן, ויכולת העמידה בלחצים גם היא עלולה להיות מושפעת ממצבי רוח משתנים. והרעיון הזה מבוטא היטב כבר בפסוקים הראשונים של פרשת השבוע; ראינו שבפרשיה הראשונה של פרשת השבוע התורה מנחה כיצד לנהוג במקרה שמישהו מהלוחמים חשק באשת יפת תואר שראה בין השבויים. זה לכאורה היתר לשאת אותה לאישה, בהגבלות מוגדרות, אבל היתר. אומרים לנו חז"ל שזה לא היתר לכתחילה, אלא ש"דיברה תורה כנגד יצר הרע, שאם לא תתיר לו - ישאנה באיסור".

לאחר דיני אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר אומרת התורה: [טו] כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר, לַשְּׂנִיאָה. חז"ל רואים בכך המשך טבעי; אחרי שחשק בה, איפשר ליצרו להוביל אותו, סופו לשנאֹתה. אבל כעת היא אשתו וגם ילדה לו את בנו הבכור, אין לו ברירה ועליו להוריש לו כראוי לבכור למרות רצונו לעשות נחת לאשה השניה, האהובה ולהעניק לבנה את הבכורה. ומיד אחר-כך באים דיניו של בן סורר ומורה: [יח] כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. זהו המשך התהליך שהחל בכניעה ליצר; קודם הוא מואס באשה שבה חשק שלא כדין, אם שיחרר אותה - מוטב, אם לא - יהיה להם בן סורר ומורה, בנה של אותה אשה שכעת היא שנואה. ובאופן טבעי, לא רואים שום קשר בין ההתנהגות העכשווית של הבן הסורר ובין הכניעה ליצר מלפני כך וכך שנים.

דיברנו בעבר לא מעט על עצם הרעיון המשונה שאנחנו אמורים לחתום על הסכמים עם אויבינו, לחתור לשלום עם השכנים; זהו רעיון שהתורה מזהירה אותנו מפניו שוב ושוב אולי כי זו נטיה שטבועה בנו כיהודים, לעשות שלום ולא מלחמה. התורה מזהירה אותנו כי הסכם כזה, אם ייחתם, סופו שיתנקם בנו קשות ומודיעה לנו כי הדרך הנכונה להגיע לשלום עם החוץ היא לעשות שלום בפנים, בינינו ובין עצמנו ובינינו ובין בוראנו. האזהרות הנ"ל כתובות בכמה פרשות אחרות בתורה וכאמור, דיברנו על כך בעבר כמה פעמים. כאמור, ההנחיה לחתור לשלום פנימי כנ"ל, עיקרה בפרשה שלנו, שתמיד נקראת בחודש אלול והיא מורה לנו שעלינו לנהל מלחמה פנימית מתמדת כנגד הנטיות הטבעיות שלנו ומדריכה אותנו כיצד לנהל את המלחמה הזאת.

בינתיים אנחנו מתעקשים שלא להסתבך במלחמה הזאת, במלחמה הפנימית, ומפנים את כל הכוחות למלחמות המיותרות עם החוץ; מחפשים בקדחתנות דרכים יצירתיות להתמודד עם החרם האירופי בפרט ועם הביקורת המעלילה והנשכנית בכלל. ועם כל המאמצים שמשקיעים או לא משקיעים במלחמות אלו, מצבנו בזירה הבינלאומית הולך ומדרדר ולא נראה שיש איזשהו סיכוי שהגויים יקבלו אותנו כשווים אליהם, שידונו אותנו לפי אותם קני מידה שבהם הם דנים את עצמם. כי מבחינתם, בין במודע ובין שלא במודע, או שאנחנו מקרינים "אור לגויים" ואז אנחנו מעל כולם או שאנחנו מתאמצים להשתוות אליהם ואז אנחנו הכי ירודים מכולם. ונכון לעכשיו אנחנו עושים כל מאמץ להדמות להם ולכן, בעיניהם, הכי ירודים. הרי העובדות מדברות בעד עצמן.

למתבונן מן הצד, קשה להבין כיצד נקלענו למצבים מביכים אלו, כאשר כל העובדות הן לטובתנו. ורק לדוגמא, ההסתה הפראית אצל השותפים הטבעיים של נשיא המדינה לשלום, אינה מוגבלת לגילויי שמחה על שיחרורם של רוצחי יהודים מהכלא, היא מובנית במערכת החינוך שלהם; הרי ילד ערבי גדל, כידוע ומפורסם, על טיפוח השנאה ליהודי כדרך חיים. ואנחנו, במקום להציג מציאות זו בריש גלי ולהכריז כי עם אנשים שזו דרכם אין על מה לדבר, אנחנו מתעלמים מהמציאות הזאת ומעלימים אותה מעיני העולם. כך הגענו למצב שבו אנחנו מואשמים באפרטהייד, בזמן שהם מכריזים בגלוי כי לא יקבלו שום נוכחות יהודית במדינה שיקימו. אכן, כישרון ייחודי ליהודים חסרי שורשים. ולא נותר אלא להתנחם בהבטחת הנביא בהפטרת השבוע (ישעיהו נד): [י] כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'.