עוד סיור במוקדי הבילוי של הנוער הישראלי. זה לא קל. בעיקר מפני שאסור להשאיר את הביקור רק במחוזות הכאב. לכל המדריכים בשטח יש מערכת מלווה, המחברת אותם למחלקות לקידום נוער בערים השונות בארץ. כל נער או נערה שמתנהגים באופן שמצריך טיפול או מעקב, כל סיפור של צעיר על "אין לי בית ספר", "העיפו אותי", מדווח לגורמים המקומיים בשאיפה לטפל בו, עד השורש. כל המידע מגיע אלינו באופן מרוכז. שבוע אחרי שבוע. הלילה סיירתי באזור הכנרת. חצות. חוף לבנון. קבוצה גדולה של בני נוער מסתובבת על החוף. לח, כך שרובם לבושים חלקית, כמויות גדולות של אלכוהול, ו...לב פתוח לשיחות מעמיקות. נוער ישראלי איכותי, מלח הארץ, מאבד עצמו לדעת בהתמכרות לאדי אלכוהול. "קצת לאבד את הראש" - אמר לי אחד, והשני לא התבלבל, וכמו זקן למוד-סבל הוא ביקש "לברוח קצת מהעולם". שניים ביקשו להדגיש שהם רוסים, ולכן הם רגילים לשתות ואחרים - פשוט שתו, או שלא. אבל הפעם אני רוצה לספר לכם על המדריכים. מסתובבים על החוף קבוצה של צעירים. האמינו לי - אם יש סיירת מטכ"ל, אם קיימות בעולם יחידות מובחרות - אלה החבר'ה. חודש. לילה אחרי לילה, הם 'חורשים' את החוף. אוספים ציפורי כנף, מלטפים, עוטפים, מלמדים - שוב - לעוף. לא שופטים, לא ממיינים, לא מטיפים. מקבלים. כל אחד. ובעיקר - מקשיבים. הלילה והבוקר נושקים. הם 'סוגרים' את הפעילות לקראת 03:00 לפנות בוקר. מעגל סיכום. והם משתפים בשיחות, בתובנות. מבקשים שהמורים יקשיבו. צעירה מרשימה ממושב יונתן, מספרת על שיחה עם תלמידה שנפלטה ממסגרת דתית. "היא אמרה לי: אני רוצה שיסתכלו לי בעיניים, ולא על הברכיים". התכוונה לומר - אל תמדדו את אורך החצאית, את הצניעות החיצונית שלי. תסתכלו פנימה. לנפש. הצעירים זועקים שתראו אותם. לא את מה שמצופה לראות, לא את מה שאתם רוצים לראות. אותם. במקום שהם נמצאים בו". הקשבתי, הבנתי. זה אכן קשה לנו. אבל הם צודקים. לקראת סיום הסבב פניתי אליהם ואמרתי: "הקשבתי לכל מה שאמרתם. טלטלתם את כולנו. הצבתם בפנינו יעדים לא פשוטים. אבל לא נוותר. נעשה הכל כדי להיות טובים יותר". ואז בתוך חשכת הלילה הסתכלתי עליהם, על כל אחד ואחד. חיפשתי לפגוש בעיניים ורציתי לחדור ללב: "אבל אם אתם לא תבואו לחינוך, אם אתם לא תהפכו למחנכים, אם אתם לא תעזרו להקשיב, להכיל ולשנות - זה לא ילך. אל תסתפקו בקיץ. בואו, בואו לבתי הספר". היה שקט. אבל אני ידעתי שהקריאה הזו יכולה לשנות עולם. בכל מקום אני פוגש צעירים מופלאים. רובם לא בוחרים בהוראה ובמערכת החינוך כיעד, כמסגרת, למימוש חלומותיהם. ואנחנו - צריכים אותם. זה לא עניין של שכר. הם בוחרים, ברובם, בתחומי עיסוק שהשכר בהם לא גבוה. אבל - זה המעמד הציבורי והתחושה שהחברה לא מעריכה מספיק את העוסקים בחינוך. זה גם ההורים שלא תמיד מאפשרים למורה מרחב פעילות ראוי, וגם סביבת העבודה שלא מעודדת, ועוד ועוד. אבל אסור לוותר. הצעירים המקסימים שאני פוגש בלילה, חייבים להגיע ביום לבתי הספר. כי הטובים שבטובים חייבים לעסוק בחינוך. ועוד שתי הערות. קצרות. באחד האוהלים ישבו צעירים. אחד מהם נע בחוסר נוחות. "הוא מכיר אותך" - אמרה מנהלת החוף. שיחה קצרה גילתה שמדובר בבן של חבר. זה אומר שהילדים על החוף הם הילדים שלי ושלך. לא ילדים אחרים. אז כולנו כהורים חייבים לפקוח עיניים ולדעת איפה הילד שלנו מסתובב. מה כואב לו ואיך אנחנו עוזרים לו. והערה שנייה - הפוסט נכתב בתנועה, אחרי לילה ללא שינה. אז קבלו טעויות כתיב בהבנה...