מלחמה, משפחה, חברה ועוד

הַמַּתְכּוֹן לְנַצֵּחַ

בְּקוּם עָלֶיךָ אוֹיֵב הַמְּבַקֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ

הַקְשֵׁב רַק לְלִבֶּךָ וְלֹא לְמַשְׁמַע אָזְנֶיךָ

כִּי מַלְאָכָיו צִוָּה לִשְׁמָרְךָ בְּכֹל דְּרָכֶיךָ

וְאַל תִּתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶיךָ, וְיָנוּסוּ אוֹיְבֶיךָ

אֶלֶּה מִקְצַת מְעֵצוֹת דָּוִד

זֶה הַמַּתְכּוֹן לְנַצֵּחַ תָּמִיד

לֹא יִפָּקֵד מְקוֹם יוֹצֵא צָבָא הַשֵּׁם צִוָּה

עֶת לַעֲבוֹד וְעֶת לִלְמוֹד וּלְהִלָּחֵם מִצְוָה

כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה לְחַזֵּק אֶת הַתִּקְוָה

מִלְחֶמֶת מִצְוָה כֹּרַח לֹא מַטָּרָה נִשְׂגָּבָה

הַתּוֹרָה מוֹרָה וְזוֹ מִצְוָתָהּ

לְקַיֵּם מִצְוָה וְלֹא מִקְצָתָהּ

בעלי הפטור ממלחמה

הכלל הוא שאין פָּטוּר מחובת ההתפקדות לצבא , כל יוצא צבא מבן עשרים שנה ועד חמישים חייב להתפקד לצבא העם. זו מצווה מן התורה המחייבת כל מי לומד תורה המבקש לקיים מצוותיה. גם אם אין הוא "שותף בקירוב הגאולה", לימוד תורה אינו מכשיר שרץ. ההתפקדות לצבא היא מצות עשה. אין בסיס כלשהו לטענה שלימוד התורה, פוטר את הלומד מחובת ההתפקדות לצבא העם. אין הלימוד מצוה שמתירה אי קיום מצוה אחרת, ההתפקדות לצבא העם ואף היציאה למלחמה ולהלחם על קיום הארץ ועל העם על כל גוניו היא מצוה מן התורה,וחלה על כלל ישראל מבני עשרים שנה ומעלה. גם שבט לוי שלא התפקד עם כל יתר השבטים, הוא התפקד בנפרד ועשה זאת, כיוצאי "צבא-שרותים". השירות בו מדובר במדבר, התבטא בעבודת השם במשכן על-ידי כך שהךויים נלווים לכוהנים ונואים את המשכן מפרקים אותו ומרכיבים שוב בכל חניה וחניה. פרשת שופטים חיזקה את האמור בדבר חובה ההתפקדות לצבא, בכך שפרטה את המקרים החריגים, שנותנים פטור מן הקרב המסוים וזאת בגלל נסיבות אישיות כגון: איש שבנה בית חדש ולא חנכו , איש שנטע כרם ולא חללו , איש אשר ארש אשה ולא לקחה ,(שפטים כ/ה,ו,ז) גם כאן רבי יוסי הגלילי אומר, שאין הכונה לפטור אלא רק את זה שמצפונו אינו נקי. והאמירה: "פן ימותו במלחמה ואחר יֵהָנֶה במקומם" באה לכסות על החוזרים שלא יובן כי החוזר בעל עברה הוא. ניתן לומר כי אין פטור כלל וכלל , הכל חייבים להתגייס ולהלחם, ואין להטיל חובת הלחימה על אחרים שימותו במקום המשתמט מן המלחמה. נאמר עוד גם איש רך לבב נכלל במקבלי הפטור מן הקרב מחשש שפחדנותו תפגע במורל הלוחמים שנאמר: ולא יִמַס את לבב אחיו מלבבו (שופטים כ/ח) .

התנהגות העם אחרי שחוזר ממלחמה

נושא פרשה זו איננה תורת הלחימה אלא פירוט רוב תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה בפני הקורא. הדבר מובא כמובן מפיו של משה רבנו , אשר מוסיף להזכיר לעם את כל אשר התרחש מאז יציאת מצרים במשך ארבעים שנות נדידה במדבר. כבר קראנו שמשה באר את התורה שהוא נתן לעם ישראל, הוא למד את העם איך עליו להתנה אחרי שובו מן המלחמה. כאמור הפרשה איננה עוסקת במלחמה אלא במה שיעשה האדם לאחר המלחמה. מדובר במלחמה שישראל יצא ממנה מנצח שנאמר: כי תצא למחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו ...(כא/י) . בראשית הדברים מוזהר הלוחם לבל יתעלל באשה שֶׁשָׁבָה אותה. ועוד אם יהיו לאיש שתי נשים , אחת אהובה והשניה שנואה , והבן הבכור הוא בן השנואה, לא יעדיף את בן האהובה על בן השנואה בהורשה יהא דין הבכור בן השנואה, כדין בכור המקבל כפלים מן העזבון. ושוב הפרשה מתיחסת להתנהגות הבנים אל הוריהם, ברוח הַדִּבֶּר החמישי: כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך. והבן שאיננו מכבד את אביו ואמו הוא בן סורר ומורה - זולל וסובא ואיננו שֹׁמֵעַ בקול ובקול אמו (כא/יח,כ) אין האב והאם מענישים אותו, אלא מובא על-ידי אביו אל זקני עירו, שדנים אותו על מעלליו הסוררים : ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים וָמֵת.(כא/כא) חומרת הענישה מביאה לידי סיוג הדבר בסיגים רבים . (בגמרא במסכת סנהדרין) כי יש שוני ידוע בין המקרא לבין ההלכה: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" משמע הדברים , כי מקרה כזה לא היה ואין כונה שיהיה קשר למציאות. בדרך הטבע הורים אוהבים את הבן אהבה גדולה לאין שיעור, באה התורה ואומרת , יש אהבת השם שעולה על אהבת הורים לבנם ביחוד אם הבן סורר ומורה , כיון שהם אינם מסוגלים להענישו מרוב אהבתם וחמלתם עליו מובא הוא בפני דיינים שיענישו אותו אפילו בסקילה.

דינים הראויים להזכר ולהכתב

מצות השבת אבדה, לכאורה הדבר פשוט ומובן כי אם מוצא האבדה יודע מי בעל האבדה חייב להחזירה לו, אם לא יעשה כן הרי הוא בבחינת גונב. כאן מעמיד האדם את מצפונו ואת יושרו במבחן. אם הוא בעל מצפון טוב , לא ישקוט ולא ינוח כאשר האבדה ברשותו ויודע למי היא אבדה ואיננו מחזירה לבעליה. מצות הושטת עזרה וסעד או פריקה וטעינה . בפרשה הדבר מובא מובן מאליו על משא שבהמה נושת על גבה וכורעת תחת כובד משאה, חובה לעזור לפרוק מן המשא , כדי להקל על הבהמה. בנושא השבת אבדה נאמר: לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (כב/א) מכאן שאם אין לך את כתובת אחיך להשיב לו את אבדתו, שמור אותה אצלך עד אשר יבוא לדרוש את אבדתו ממך ותחזירה לו. אשר למצות לפיה חובה להקל על הבהמה , הכורעת תחת משאה נאמר: לא תראה את חמור אחיך או את שורו נֹפְלִים בדרך והתעלמת מהם , הקם תקים עמו (כב/ד) יש כאן שינוי גרסה במצוות אלה, בספר שמות נאמר: בשתי המצוות אויבך וכאן נאמר אחיך (משפטים כג/ד ו-כג/ה) . משה כאן דבר אל העם על מצוות אלה , ומזה מלמד קל וחומר, כלומר אם את האבדה , או הקלת הנטל על הבהמה מְצֻוֶה האדם כלפי "אויבך", לא כן שתנהג עם אחיך.

בטרם תמצא בחברך חטא פשפש במעשיך תחילה

נושא זה מובא כאן בכי תצא גם בשל האקטואליה בעניין זה בימינו. כי חכמינו מצאו הבדל בין דור מעמד הר סיני לבין דור שני של יוצאי מצרים, זאת בדבר משה אל העם בכי תצא בספר דברים. אך חכמינו מחזירים אותנו , ספר שמות אל מעמד הר סיני שם אמר העם : נעשה ונשמע וקלקל הרבה . תחילה בחטא העגל , ולאחר מכן בתואנות ובהמרדויות חוזרות ונשמות, כולל מעללי המרגלים, וקורח ועדתו . אך אחרי ארבעים שנה יש דור שני , כדור בגדר עוברי עבירה שנאמר עליהם: תרבות אנשים חַטָּאִים (במדבר לב/יד) השומעים את דברי משה אליהם.ואנחנו כיום כלולי בקטגוריה של הדור השני של יוצאי מצרים. על כך אומרים לנו חכמינו ז"ל :בטרם תמצא בחברך חטא , מן הראוי שתפשפש תחילה במעשי עצמך, ואין ספק שתמצא עוותים או מעשים דומים לאלה שאתה מאשים בהם את חברך. לא צריך אדם בישראל להתיחס לזולתו כעברין או אויב , או שונא גם אם הוא בעל עברה, אלא עליו לראות בו כאילו הוא אחיו שהרי הוא עצמו איננו טוב וישר ממנו. לכן נאמר: וכל המוצא פסול בחברו במומו הוא פוסל.

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים

אנו באים לבדוק מה מידת הדיוק באמירה "הכל בידי שמים" הלקוחה מדברי חכמים (ברכות לג) . הדבר נלמד מן האמור בפרשת כי תצא: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו.(כב/ח). אמירה זו כאילו נאמרת על-ידי המחלקה לתכנון ולבנייה בטרם תיתן את רשיון הבניה. חכמים רואים דוקא במצות "עֲשִׂיַּת מעקה" כמעוררת תמיהה . מה מצא הכתוב להזהיר: כי יפול הנופל ממנו. והלא יש השגחה עליונה שנאמר: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג) כלומר אם לא נגזר על האדם ליפול הוא לא יפול. על כך אומר הרמב"ם בהתיחסו לשאלת ההשגחה העליונה כשנשאל על: "כי יפול..." , שהרי הדבר דומה למה שנאמר בפרשת שופטים על בעלי הפטור מהמלחמה: איש שארס , או איש שבנה , או איש שנטע וכו' פטור מן המלחמה, מחשש, "פן ימות .." משמע שאין ודאות שימות , כך בעניין המעקה אין ודאות שיפול , כי הכל בידי שמים. בתשובתו אומר הרמב"ם לר' עובדיה גר צדק: כי כל מעשי בני האדם הם בבחינת יראת שמים, שהרי סוף כל דבר ממעשיהם, מביא לידי מצוה או לידי עבירה מכאן, שאם אנו מקבלים את המוסכמה שיראת שמים איננה בידי שמים, הרי על-ידי כך הוצאנו את כל מעשי האדם מתחום הגזרה שנגזרה עליו, אלא הוא עצמו אחראי למעשיו או למחדליו ונושא הוא בתוצאותיהם , שאם לא כן הרינו שוללים ממנו גם את חופש ההכרעה לגבי יראת שמים. לכן אף על-פי שהכל בידי שמים , צריך לשים מעקה לגג הבית "פן יפול.." ויהיה בכך לא גזרה מן השמים אלא מעשה אדם.

בְּיָדֶינוּ הַדָּבָר אַחְרָיוּת וְהֶפְקֶרוּת

נְשִׂיאָה בַּנֶּטֶל, כִנְשִׂיאָה בַּאָחְרָיוּת

הֲטָלַת הַנֶּטֶל עַל זֻלָּתְךָ זֹאת טָעוּת

לֹא זוֹ וְלֹא זוֹ לַעֲשׂוֹת הִשְׁטַמְטוּת

הָעַם הֵקִים מְדִינָה וְעֲלֶיהָ הִזְדַּכֶּה

חֶלְקֶנוּ דּוֹחֶה עֲשִׂיָּה וְלַגּוֹאֵל מְְחַכֶּה

זֶהוּ כְּמוּ בּוֹנֶה בָּיִת וְגַג בְּלִי מַעֲקֶה

סוֹפוֹ לִנְפּוֹל מִן הַגָּג וְלָמוּת מֻכֶּה .