ממוחמד עד ערפאת

1. ב-7 באוגוסט 2003 עמד אַמרוֹזִי בן נוּרחַסין בבית המשפט בעיר באלי, אינדונזיה. הוא נמצא אשם ברצח של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי, באמצעות מכונית תופת באוקטובר 2002. אל מול השופטים והמצלמות כל שהיה לרוצח לומר בערבית היה: "יהודים, זיכרו את ח'ייבַּר. צבא מוחמד חוזר שוב להביס אתכם". בעשרים השנים האחרונות נפוצה הקריאה הזאת במחוזותינו. ח'ייבר מתקשר עם הסכם חודייביה. שמונה שנים קודם לכן, ב-6 באוגוסט 1995, עמד יאסר ערפאת באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר והסביר מדוע חתם על הסכמי אוסלו למרות "אלף ההתנגדויות" שהיו לו: "אחיי, אני מבקש להזכירכם: הנביא, כאשר חתם על הסכם חודייביה, רצה להכתירו: 'בשם האלוהים הרחמן והרחום'. אולם אנשי קורייש עצרו אותו, בטענה שאינם מסכימים. עוד ביקש לכתוב 'מוחמד שליח אללה', אולם אנשי קורייש עצרוהו: 'מי אמר שאנחנו מכירים בך כשליח אללה?' אז הורה הנביא לעלי: 'מחק זאת!' ושים במקום 'מוחמד בן עבדאללה'. עומר אבן אל-ח'טאב רץ ואמר: 'כיצד זה ייתכן, הו, נביאו של אללה?' והנביא אמר: 'שתוק'... הוא ביקש מהם לדעת היכן זה כתוב - אתם יודעים שהנביא לא ידע קרוא וכתוב - והם אמרו: 'כאן זה כתוב'. הוא מחק זאת בעצמו והם כתבו 'מוחמד בן עבדאללה'. "יתרה מזו, אחיי, הנביא הסכים שכל מי שיבוא משבט קורייש להתאסלם, הם ידחו אותו, וכל מי שיפר את הבטחתו לאיסלאם (כלומר, יעזוב את דתו), הם לא יעמדו בדרכו. אני רק מזכיר לכם. "עומר אבן אל-ח'טאב כינה את ההסכם 'ההסכם המתועב' (או: הבזוי), ושאל: 'כיצד נוכל לקבל השפלה כזאת של דתנו?' אולם, אחיי, כל זה הוא גם עִם העַם הפלשתיני... אני אומר זאת משום שאנחנו נמצאים כעת בעיצומו של משא-ומתן. מכל מקום, אם הישראלים חושבים שאין לנו שום אלטרנטיבה (למו"מ) - באללה (אני נשבע) שהם טועים". והישראלים טעו. הם לא רצו להקשיב. אלה מביניהם שהזהירו מפני ההונאה, הוקעו כסרבני שלום וכאנשי האתמול. התקשורת כולה התייצבה מאחורי ההסכם ולא ממש שאלה שאלות. נאומיו המפורשים של ערפאת התפוגגו בסלחנות. 2. עשרים שנה מלאו השבוע לחתימה במחשכים על הסכם אוסלו. לטובת הקוראים, כמה פרטים על ח'ייבר וחודייביה. אנשי קורייש, שבטו של מוחמד, התנגדו לאמונתו החדשה. הוא עזב את מכה ונסע לעיר ית'ריב, שנקראה מאוחר יותר מדינת אל-נבי (עירו של הנביא). מסעו של מוחמד, ההיג'רה, מסמן את השנה הראשונה בלוח השנה המוסלמי. בעיר מדינה שכנו שבטים יהודיים גדולים. למרות מאמציו הם לא קיבלו את מוחמד לנביאם. עם בואו כרת מוחמד עם היהודים חוזי אי-התקפה. עם השבטים הערביים כרת את "חוזה האומה" המחייב יותר. השבט היהודי הראשון שהותקף היה בני קַיינוּקַאע. בני השבט גורשו ממדינה ורכושם הוחרם. הבאים בתור היו בני שבט אלפטיון, יהודים שגורשו בשנה השלישית להיג'רה. אז פנה מוחמד לטפל בשבטים הגדולים. אומנם היה הסכם, אבל אתם יודעים, יהודים. בני שבט נצ'יר, חקלאים ואנשי מלאכה, הותקפו בשבת. הם נכנעו וגורשו. נותר שבט קורייט'ה. מוחמד הטיל עליהם מצור ממושך והם ביקשו לעזוב כקודמיהם. מוחמד סירב לנהוג בסלחנות כלפיהם, ומינה לבורר מנהיג ערבי שנפצע בקרב. אפשר היה לצפות שפסק דינו יהיה חמור: הגברים יוצאו להורג, הנשים והילדים יימכרו לעבדות, ורכושם יחולק בין המוסלמים. למחרת נלקחו 700 יהודים לכיכר השוק של מדינה. הגברים נקשרו יחד בקבוצות וראשיהם נערפו. גופותיהם נקברו בתעלות שהוכנו מראש. חיסולם האכזרי הפך לדגם אב עבור השליטים המוסלמים במהלך ההיסטוריה. העולם התוודע לשיטות האלה גם בשנים האחרונות. אז פנה מוחמד לחתום הסכם אי לוחמה עם שבטו שלו, קורייש. בשנת שש להיג'רה פנה עם צבאו לכיוון מכה. הוא לא נכנס לאזור הקדוש אלא חנה ממערב לו, בחודייביה, שם ניהל מו"מ עם שבט קורייש. כפי שערפאת סיפר, הוא הסכים למחוק נוסחאות איסלאמיות מובהקות וחתם על שורת ויתורים מפליגים, יחסית. מה קיבל בתמורה? הרבה מאוד. הסכם אי-התקפה. פסק זמן להתעצם. למעשה, מוחמד היה פנוי להשלים את מלאכת סילוק היהודים. הוא פנה אל הגדולה שבקהילות היהודיות בחצי האי ערב, קהילת ח'ייבר. ההסכם של מוחמד עם קורייש ביטל את הסכם ההגנה שהיה להם עם ח'ייבר. עורפו של צבא מוחמד היה מובטח. חיילי מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שיצאו בבוקר לשדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלים, והמוסלמים - חרבות. מוחמד שרף את מקור פרנסתו העיקרי של שבט ח'ייבר והטיל מצור. בתוך חודש נכנעו שבעת יישובי ח'ייבר. על-פי תנאי הכניעה, הורשו מספר יהודים לטפל במה שנותר משדותיהם, אבל בתמורה חויבו לתת חמישים אחוז מיבולם למוסלמים וגם את הבעלות על הקרקע. התנאים שהוטלו על יהודי ח'ייבר היו לתקדים בפסיקה האיסלאמית. כך נוצר מעמד הד'ימי - בני החסות הכנועים תחת יד המוסלמים. ההיסטוריון מרטין גילברט כותב שעבור מי שאינם מוסלמים, ח'ייבר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת בת מאות שנים. אם תרצו, אפרטהייד. חליף מצרים בראשית המאה ה-12, אל אמיר, תיאר את מס הגולגולת של הד'ימי - הג'יזיה - לא רק כמקור הכנסה, אלא כאמצעי אפליה והשפלה. הוא התעקש לא לפטור שום בן חסות - אפילו המכובד ביותר - מתשלום המס: "יש לגבות ממנו ישירות", אמר, "על-מנת לבזות ולהשפיל אותו, כך שהאיסלאם ועַם האיסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה". 3. ערפאת חזר מספר פעמים על ההשוואה בין הסכמי אוסלו להסכם חודייביה. מבחינתו, עיקרו של ההסכם ה"משפיל" וה"מתועב" שנחתם באוסלו נועד להשיג פסק זמן לצורך התעצמות, כדי שבבוא הזמן אפשר יהיה להפר אותו מנקודת מוצא טובה הרבה יותר. כך אירע שנתיים לאחר חודייביה; מוחמד כבש את מכה בראש צבא גדול הרבה יותר. והשאר היסטוריה. אנשי אוסלו כינו את המתנגדים להסכם "אנשי האתמול", התקועים בעבר, ואינם מזהים את השינויים הכבירים המתחוללים באזור. אבל "אנשי המחר" חתמו הסכם עם אויבים המנהלים - עד היום - את הפוליטיקה ואת הטרור שלהם לאור המיתוסים הקדומים של האזור, ובהם הסכם חודייביה וקרב ח'ייבר. התעלמות מהתייחסות רצינית לתשתית התרבותית העמוקה הזאת, מקבילה לעיוורון שקדם למלחמת יום כיפור.