עד לפני שנים
מועצת העיתונות הייתה בפועל אלוהים, היא הייתה ללא גוף (משפטי) וללא דמות גוף (משפטית) – עוצמה ענקית עם אפס דין-וחשבון אמיתי לציבור, סמכויות ענק ללא שמץ של אחריות.
ואלוהים, כמו אלוהים, עושה מה בראש שלו.
בינתיים קרו כמה דברים. מה שקרה בעיקר הוא שחלק מהעיתונים התרוששו וכסף למועצה אין.
הפתרון שמצאה מועצת העיתונות למחסור הכספי אליו נקלעה, הביא אותה להחלטה על התאגדות כעמותה, דבר שיאפשר לגורמים התורמים לה לנכות את תרומותיהם על-פי סעיף 46 של מס הכנסה, כך שבפועל התרומות הן משותפות של אוצר המדינה ושל התורם, אך הכסף לא נכנס ישירות מהאוצר, דבר שמשאיר להבנת המועצה את עצמאותה כגוף שאינו ניזון כספית ישירות מהשלטון.
והימים נוקפים וסעיף 46 אין, ההתגברות המשמעותית של עיתונות האינטרנט, התרוששות חלק מהעיתונים, ולדעתי גם ההבנה שהדרך עד כה מחייבת שינוי, הביאו לדיון האחרון של נשיאות המועצה ושל מליאתה הצעות מרחיקות-לכת בכל הקשור לאפשרות עיגון האתיקה או חלקים ממנה בחקיקה, במקביל לאימוץ גישה יותר מתירנית בכל הקשור לקבלת כספים ממלכתיים.
ההצעות האלה הן רחוקות מאישור, בכירים במועצה מתנגדים להן מכל וכל, אך עצם השמעת הדעות האלה, בנשיאות ובמליאה, על-ידי בכירים, דבר שהיה מנוגד לכל תפיסת העולם של המועצה בשנים האחרונות, מהווה לדעתי עדות לסדק במבצר ה"עצמאות" של המועצה, מבצר שגרם לבידודה, מבצר שגרם לכך שלאורך שנים רבות "התבשלה במיץ של עצמה" והתוצאות הן רחוקות מלהיות מעודדות.
זאת ועוד - בימים אלה פורסמה חוות-דעתו של הפרופסור קרניאל, שהוא ללא ספק בר-סמכא בעניין אתיקה עיתונאית. על-פי החלק של אותה חוות-דעת אותו קראתי, מייחס פרופסור קרניאל לאתיקה עיתונאית משקל משפטי מעבר למשקל האתי וזאת בשל מרכזיותה בחיינו. אומנם חוות הדעת נכתבה בעניין חרם פרסומות של יזמים עסקיים על העיתונות (אי.די.בי –
נוחי דנקנר – הארץ), ונועדה לסייע בתביעה משפטית נגד מטילי החרם, אך אתיקה עיתונאית היא אתיקה עיתונאית, ואם להפרת חובות האתיקה יש משמעות משפטית, אין לדעתי להבדיל אם מפרי כללי האתיקה לכאורה הם אנשי עסקים או עיתונאים/עורכים/מו"לים.
אף פעם לא מאוחר לתקן, אפילו כשמאוחר, מאוחר מאוד.