את עומק קדושתו של יום הכיפורים גיליתי בין רבותיי בישיבה. את רוחב קדושתו גיליתי בין רוכבי האופניים ברחוב
משה דיין במודיעין. בשנות ילדותי ובחרותי גדלתי ביישובים דתיים. רק בגיל שלושים ומשהו חוויתי לראשונה בחיי יום כיפורים כלל-ישראלי. יצאתי מבית הכנסת לאחר תפילת כל נדרי, מצאתי עצמי בתוך נחיל עולץ של דוושות וכידונים, וקפאתי במקומי.
מי שמורגל במראה הרחובות שותתי האופניים אולי כבר שכח עד כמה המחזה הזה חריג. אין בעולם כולו עוד מדינה אחת שתושביה משביתים מרצון את כלי רכבם למשך יום תמים. חוקרים מכל העולם עורכים ביום הכיפורים הישראלי מחקרים על השפעת הנסיעה במכוניות על זיהום האוויר (אגב, המסקנה היא שבזמן תפילת נעילה אנו נושמים את האוויר הצלול ביותר בשנה).
כשראיתי לראשונה את הרחוב נטול המכוניות, פחד ורחב לבבי. חרה לי: כך בוחרים לציין את היום הקדוש?! אך גם התרגשתי: בוחרים לציין את היום הקדוש! שהרי אפשר היה לדמיין בקלות יום כיפור שנראה כמו שבת רגילה ברחוב הישראלי, כמו סוכות או ראש השנה: יום של נופש, קניות וטיולים. אך הישראלים - הלא דתיים - בחרו מרצונם להפוך את היום הזה ליום שבתון. ובזמן תפילת נעילה נהרות אדם ממלאים את הרחובות בדרכם אל בתי הכנסת, כדי לשמוע את תקיעת השופר.
למסכת העוסקת בענייני יום הכיפורים קראו חכמינו בפשטות "יומא", כלומר: היום, בה"א הידיעה. כשאני צועד בליל כל נדרי בין רוכבי האופניים, עטוף בקיטל ובטלית, אני שומע את הדוושות שרות חרישית: היום הזה מדבר גם אלינו; א-לוהים מדבר גם אלינו; לכולנו יש חלק בקדושתו של "יומא".
מוסכמה אקדמית קובעת שהחברה הישראלית הפכה לפדרציה רופפת של מגזרים. השאלה היא האם נצליח להתפייס, כלומר לחיות יחדיו בלי שאחד ידרוך על בהונותיו של האחר. זו משימה לא קלה, אבל גם לא מאוד קשה. אנו ראויים למשימה קשה יותר: לחפש שוב גרעין של קונצנזוס ערכי משותף.
"יומא" מראה שהמשימה הזאת אפשרית. במשך כל ימות השנה הישראלים מגִנים בחירוף נפש על זכותם לעשות מה שבא להם, בלי שאף אחד יכתיב ויכפה ויאמר להם מה לעשות. אבל ביום הכיפורים בחרו הישראלים מרצונם בכפייה קולקטיבית. ומה אם מישהו בכל זאת רוצה לנסוע ברכבו ביום הקדוש? הוא מתאפק, כדי לא להיתקל באופניים נעים ובמבטים מגַנים. כך נוהגת חברה בריאה, המבטאת את ערכיה ברשות הרבים, מתוך הסכמה ובלי חקיקה פורמלית.
הצעיר החרדי אלחנן אסתרוביץ ריסס בשנת תשע"ב כתובות נאצה נגד הציונות ביד ושם, נתפס והועמד לדין. בתשע"ג הוא בחר בטקטיקה מאופקת יותר (וישראלית מאוד) למלחמה נגד הישראליוּת: הוא עתר לבג"ץ בדרישה לא להשמיע ביום הזיכרון צפירה במקומות ציבוריים. הצפירה הזאת, טען אסתרוביץ, פוגעת בחופש הפרט שלי. בערב יום הזיכרון התפרסמה תשובת בית המשפט, ובה טיעון אמיץ: מותר לרוב האזרחים לעצב יחדיו את אופי הרחוב שלהם, גם אם יש מעטים המסתייגים מהקונצנזוס הזה. לא רק למיעוט יש זכויות, גם לרוב.
על הדברים היפים הללו אני מוסיף, שעלינו לשאוף לשתף גם את החרדים בבניית הקונצנזוס הישראלי. כשמדברים על החרדים, אי-אפשר להתעלם מדרישת השוויון בנטל המופנית כלפיהם. זוהי דרישה מוצדקת מאין כמותה. תוקפה המוסרי נגזר מצמצומה: אסור לנו לדרוש מהחרדים להשתנות; מותר לנו לדרוש מהם לתרום את חלקם במאמץ הלאומי. יש להם זכות לחבוש שטריימלים ולהפריד אוטובוסים; יש להם חובה לשרת בצבא. הדרישה הזאת צריכה להתממש בנועם ובהדרגה, אבל יש לה תוקף מוסרי ללא עוררין.
