לנוכח ההלקאה העצמית החוזרת ונשנית לקראת יום הכיפורים, נשאלת השאלה מדוע? נכון, הריטואל הקבוע והמייסר הזה של "עווינו, חטאנו, פשענו", הוא מעקרונות היסוד של הקאנון שלנו. היהודי. של השיח בין המתפלל לאלוהיו, אבל מדוע הוא עבר סוג של שיעתוק? אל חיי היומיום? אנו חווים אותו עכשיו גם במציאות היומיומית המורכבת. במיוחד בכל הקשור למלחמה. דומה כאילו המתפלל היהודי, בן הארץ הזו, מבקש להגדיל עכשיו את "מרחב" ההלקאה העצמית. להתנצל על חטאים שאולי חטא, בגבהות הלב, בביטחון המהול בשחצנות... גם לגבי אירועים שאינם רק בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו. אלא בינו לבין מדינתו, שלומה ובטחונה.
הרבה תשובות יש לשאלה הזו. ראשית הליבוי הבלתי פוסק והבלתי נלאה של התקשורת. זו תופעה המחייבת בירור וניתוח בפני עצמה. מיים שוחקים אבן. התקשורת בהתמדתה, במשך 40 שנים, שללה מצה"ל את הניצחון הברור שנחל במלחמה.
התופעה הזו החוזרת ונשנית כבר שני דורות, הייתה יכולה להיתפס כמצב חיובי, שהרי היא מאלצת אותנו לבדיקה עצמית, שבמהותה היא בריאה, אבל ארבעים שנה??
במחשבה שנייה אי-אפשר להינתק מהשוואות. הן אינן לרעתנו. אין מדינה בעולם שלא חוותה הפתעה ולעיתים אסונית, במהלך ההיסטוריה שלה. היו מדינות ומעצמות עם שרותי המודיעין המתוחכמים בעולם, שהיו על עברי פי פחת, בגין הפתעה שניחתה עליהן. כך קיבלנו תזכורת לאירוע המצמרר שפקד את האומה החזקה בתבל, במועד הסמוך ליום השנה למחדל "שלנו". אסון התאומים ב-11.9.2001. שם, מתברר, התקשורת נהגה ביתר אחריות.
אסון "משני" לאסון הגדול, מותם של כ-400 כבאים שנכנסו לקומת הקרקע של המבנים הענקיים, לא גרר אחריו תביעה להקמת ועדת חקירה. אך כי היה מקום לבדיקה מיוחדת של אירוע מצמרר זה, ובמיוחד דרישה לתשובה על השאלה: מי נתן את ההוראה. האם התייעצו עם מהנדסי קונסטרוקציות (כו-לם ידעו כי מבני הענק מבוססים על שלדות פלדה). למרבה הפליאה, שם איש איננו שואל שאלות קשות מדי. גם לא התקשורת!
מדוע אנחנו טועים?
אחת התשובות לשאלה המייסרת הזו היא המגבלות שאנו מטילים על הדמיון שלנו. כן. העולם הרציונלי בו אנו שרויים, איננו מרשה לנו לשגות בדמיונות. אותה השאלה שתמיד נהג לשאול, על-פי מסורותינו, ה"היפכא מסתברא", נמנעת בשל הווטו המיידי שהסביבה שלנו מטילה על כל חריגה משורת ההגיגים המקובלת, זו הבנויה על העיקרון של סיבה ומסובב. זו תכונה אנושית. זו התכונה שגרמה למפקדי הכבאים בניו-יורק לאשר את כניסת פקודיהם לאזור האסון.
אנו נתונים באזיקים כפולים של רצון חברתי כפייתי להראות כבעלי חשיבה רציונאלית, ולא להראות כשוגים בדמיונות. אנו נכשלים לעתים קרובות בניבוי נכון של העתיד לקרות.
התכונה האנושית הזו הכשילה מנהיגים שהוכיחו את כוחם ואת עוצמתם. אין איש מבין אלה שהיו והינם בליגה הלאומית של הגלובוס, שלא כשל, חלקם באופן הרה אסון. סטאלין (מבצע ברברוסה), רוזוולט (פרל הארבור), היטלר (הפלישה לצרפת, 6.6.44), צ'רצ'יל (הרשימה אין סופית כמעט), אפשר להמשיך את הרשימה והיא ארוכה מאד.
האם אין הם חוזרים על אותם דפוסי חשיבה שהכשילו כבר מנהיגי מעצמות? האם אין המעצמות ובמיוחד ארה"ב, זו שחרתה על דגלה את הדאגה לזכויות אדם, חוזרות בפרשת סוריה, על אותם המהלכים שהובילו לאסונות בעבר?
ביום הכיפורים הגיעו שרי החוץ של רוסיה וארה״ב בז׳נבה להסכם. לפיו תוך שבוע ימסור אסד את מצאי הנשק שלו. בנובמבר יגיעו פקחי האו״ם למדינה השסועה , ויתחילו לחפש ולחטט. המגמה היא שעד מחצית 2014, יושלם פירוק הנשק הביולוגי והכימי של סוריה.
כולנו מרימים גבות עכשיו. נו באמת. שביעות הרצון המזוייפת הזו שכולם עוטים על פרצופם, איננה כמו זו שעלתה על פניהם של מנהיגי העולם אחרי הסכם מינכן ב-1938? הם באמת מאמינים בזה או משחקים ב ״נדמה לי״? ואחרון "חביב" אסד עוד לא אמר את דברו, במובן המעשי כמובן. יחביא/לא יחביא, יבריח/לא יבריח לארצות אחרות, למעשה בו, באיש שלא חס על עמו, תלוי גורל ההסכם.