מלחמת יום כיפור: הזווית התרבותית

שיר נוסף שביטא את עוצמת התקופה היה "לו יהי" אשר נכתב והולחן על-ידי נעמי שמר. תחילה כתבה אותו שמר לפי המנגינה של "Let it be" של "החיפושיות", אך בעלה מרדכי הורוביץ אמר לה שלא שווה לבזבז שיר כזה יפה על מנגינה נוכרית. שמר הלחינה מהר את השיר והשמיעה אותו לראשונה בתוכנית "מפגש אמנים". לאחר מכן הקליטה אותו הזמרת חוה אלברשטיין והופיעה עמו בפני חיילים.

בניגוד למלחמת ששת הימים, בה כל העסק הסתיים תוך זמן קצר יחסית (מדובר בפרק זמן אשר טומן בחובו בין השאר את תקופת ההמתנה המתוחה שלפני, וכן את ששת ימי הלחימה), הגיוס הכללי במלחמת יום כיפור החל ברגע שנודע שעומדת לפרוץ מלחמה, המשך בתקופת הלחימה בזירות השונות, וכלה בחודשים נוספים לאחר יישומה של הפסקת האש ב-24 באוקטובר. גם תחושת הניצחון אשר פיעמה בקרב הדרג המדיני והצבאי, לא הולידה שירי הלל ותרועה, בדומה לאלה שהיו לאחר ששת הימים. סיבות שונות, כגון: רשימת נופלים ארוכה (שפורסמה כבר לאחר שלושה שבועות), אלפי פצועים, מאות שבויים והטראומה שפקדה את תושבי ישראל בעת ההיא, הקהו את תחושת הניצחון. בתקופה זו החליטו רוב היוצרים לעודד את העם ואת המשפחות השכולות. לכן, במשך חודשים רבים נוצרו שירים אשר מטרתם הייתה לעודד, לחזק, להעלות את המורל בקרב עם-ישראל השפוף. בין השירים הבולטים ניתן למצוא את: "המלחמה האחרונה" שביצע יהורם גאון, "מי ידע שכך יהיה" שכתב עוזי חיטמן בביצוע בועז שרעבי, "נפגשנו שוב" אשר נכתב על-ידי שייקה פייקוב ובוצע על-ידי דודו זכאי, "דודי שב הביתה" שנכתב על-ידי עמוס אטינגר ובוצע על-ידי יגאל בשן, ועוד.

מצעדי הפזמונים של סוף 1973-תחילת 1974 היו מלאים בשירים של אהבת הארץ, אשר מתייחסים גם למלחמה ואפילו לגורלו של העם היהודי, אם בגלוי ואם ברמז. בין השירים הבולטים היו: "גשם בעיתו" אשר נכתב על-ידי יורם טהרלב בביצועה של רותי נבון, "אחיי גיבורי התהילה" אשר נכתב על-ידי דודו ברק ובוצע על-ידי אילנית, "ויסעו, ויחנו" אשר נכתב על-ידי תלמה אליגון ובוצע על-ידי להקת פיקוד דרום. כמו-כן, נוצר צוות הווי מיוחד אשר כלל בין השאר את מתי כספי, אילנה רובינא, עוזי (פופיק) ארנון ואושיק לוי אשר ביצעו שירים אשר נכתבו ברובם על-ידי מתי כספי. ברבות הזמן הצטרף אליהם הזמר היהודי-קנדי לאונרד כהן.

במקביל לשירי הזיכרון ואהבת הארץ הופיעו במוזיקה העברית גם סגנונות שונים. להקת "כוורת", אשר הייתה הלהקה המוצלחת ביותר במוזיקה הישראלית (בעיקר בזכות רוח השטות שיצר דני סנדרסון), שרה בתחרות האירוויזיון בתחילת 1974 שיר שנשמע לגמרי חף מכל אמירה רצינית. השיר אשר נקרא "נתתי לה חיי" ביטא משמעויות שונות: מרמזים להקמת תנועות מחאה כמו זו של החייל מוטי אשכנזי, ועד מחאה בולטת כלפי הממסד השלטוני מחד-גיסא, וראש הממשלה המנוחה גולדה מאיר מאידך-גיסא.

בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור תם שלטון הלהקות הצבאיות בציבוריות הישראלית והמוזיקה נפתחה להמון אפשרויות חדשות: פתאום התחילו להופיע סגנונות שונים של מוזיקה, כגון מוזיקה מזרחית, רוק, אמנים מבצעים, רוק-מתקדם, להקות זמר, פופ, דיסקו, ג'אז, קלאסי חדש ומוזיקה אתנית. כלומר נוצר מצב אבסורדי בו השתחרר איזשהו שסתום אשר יצר סגנונות שונים ומגוונים של מוזיקה. זאת אומרת שגם התכנים כבר לא חייבים לשרת איזו תפישה ממלכתית. כתוצאה מכך החלו להופיע לצד שירי הכאב והשכול ושירי המולדת, גם שירי ביקורת ומחאה והטלת ספק. הבולט שבהם היה המופע הסאטירי שהעלו יהונתן גפן ודני ליטני באולם "צוותא" אשר נקרא "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל"; ואפילו בטלוויזיה, בערוץ היחיד, שודרה (מאמצע 1974 ובמשך שנתיים) תוכנית סאטירית חריפה בשם "ניקוי ראש". בנוסף לכך, הוציאה הזמרת חוה אלברשטיין אלבום אלמותי בשם: "כמו צמח בר" אשר ביטא את רוח התקופה. כלומר לצד שירים ישנים ונוגים, הופיעו שירים חדשים ובועטים, כגון "אדבר איתך", "לכל איש יש שם", "פגישה לאין קץ", "את תלכי בשדה", "חופים הם לפעמים", "השכם השכם בבוקר", "ימי בנימינה", "כמו צמח בר", "שיר ליל שבת", "אחרי מותי", "אמרה האשה" ו"שלכת". אלבום זה לא ביטא את התחושות הקשות אשר נפוצו בתקופת המלחמה, אך יש הטוענים כי לולא המלחמה הנוראה, אלבום זה לא היה רואה אור. כך גם אלבום הבכורה של אהובה עוזרי, "היכן החייל", שיצא באותה שנה והיה מהפכני בכך שעסק בשכול ובכאב לא בדרך המוכרת לזמר העברי עד אז, משירי הפלמ"ח ועד נעמי שמר, אלא בדרך של קינה ומוסיקת נשמה מזרחית. גם בהמשך הדרך נוצרו שירים נוגים ועצובים אשר ביטאו את הכאב והשכול שהיו קיימים במדינת ישראל, לצד הניסיון להפיג במעט את המכה הקשה.