היה ונכיר כשולית, את השפעת הקונספציה וכשל המודיעין - על הכאוס ששלט במלחמה. ואם נעמוד על השפעת מלחמת ששת הימים לרבות מלחמת ההתשה, על תפוקות הלחימה במלחמת יוה"כ. ועוד נוסיף וננתח את כלל רכיבי הביטחון לעת ההיא.
כי אז, תשתקף לעין כל חובבנותם של ראשי מטכ"ל: יצחק רבין, חיים בר לב, ודוד אלעזר זכרם לברכה, שמימשו במהלך שירותם את מה שלא ידעו/ ואו הבינו בשוגג. ובכך ללא כוונה רעה ובלי דעת, הניחו את המסד לכאוס שהתחולל במלחמת יוה"כ. צא וראה:
החטא הראשון: איך ולמה הושרשו קלקולי מלחמת ששת הימים, במלחמת יוה"כ
שבעה חודשים עמדו לידי יצחק רבין ר'מטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים, למלא את חובתו כמפקד הצבא - להפיק במיטב את לקחי המלחמה שהסתיימה. אלא שבפועל נמנע זה שלימים כונה "מר ביטחון" ו "היורד לפרטים", מלהורות את הצבא ולפקח על ביצוע תחקירים, כתנאי לאיתור סטיות תקן, והגדרתם כלקחים להפקה.
כחליף, הסתפק האביר ב"כנסי לקחים" שהפכו במה ל"חברים מספרים על עצמם". כך שזולת האדרה אישית
לא הושג באלה ולו כלום, למעט יציקת היסודות לשליטתו בעתיד של הכאוס במלחמת יום כיפור.
על-אף זאת הציפו הדוברים נכונה את כשלי המלחמה היותר חשובים, ובהם (רשימה חלקית):
- כישלון אגף מודיעין, בהערכת גירוש חיילי האו"מ, וכניסה מסיבית של צבא מצריים לסיני.
- חשיבותם של נוהלי קרב סדורים (שהתאפשרו בזכות "ההמתנה"), בהיסמך על שלמותה של מתקפת חייל האוויר, ומעשה הקרב ב"אום כתף".
- שליט ה מוגבלת של המפקדות, וביתר בולטות של הפיקוד המרחבי והמטכ"ל.
- מנגד. זיהו את מכשלת השילוב הבין זרועית והבין חיילית, חסרון המודיעין הטקטי, את היעדרותו של רצף לחימה (כלומר, הפסקת הלחימה עם רדת החמה, וחידושה למחרת בסמוך לזריחתה), את מכשלת הלוגיסטיקה, ואת ירי כוחותינו זה על זה.
אגב (הארה שתחזור על עצמה): חזרו כשלים אלה על עצמם, במלחמת יוה"כ, של"ג ולבנון השנייה. מה שהביא להחלטת מטכ"ל, להסב את האוגדות המשימתיות (מפקדת אוגדה המקבלת במלחמה חטיבות וגדודים מהמצאי), לאוגדות קבועות. משמע, אוגדה שברשותה חטיבות ויחידות תמך אורגניות. החלטה זו היוותה מפנה ארגוני ותורתי בתולדות בנין צה"ל:
מרק"מ משולב במשאיות תנובה, לצבא מאורגן כמקובל בצבאות מודרניים. ואכן ולא בכדי נקבעה האוגדה "הקבועה", כעוצבת היסוד בקרב היבשה. ממנה עולה ההבנה כי הקרב הטקטי האופייני ובוודאי הנשאף, נתפס כ "קרב אוגדתי", כלומר כמאמץ בו מופעלת המסגרת האוגדתית כשלמות יחידתית/ טקטית אחודה.
תוך שזו מכתיבה ומפעילה לצרכיה ובאמצעות נכסיה, את הקרב החטיבתי ודרכו את הקרב הגדודי. כאשר אלה אמורים לקבל את הסיוע וההשלמות הנדרשות, מן האוגדה. הימצאותם של דרגי הסיוע, הן אלה המאפשרים לדרג הלוחם את כושר הפעולה ואורך הנשימה – לצורכי פעולה טקטית עצמאית/ ואו אוטונומית.
האוגדה, הנה הדרג הראשון המסוגל לקלוט ולהחזיק ולהפעיל אלמנטים חייליים בסד"ג חטיבתי, ובהכרח גם מוציאה את "הקרב המשולב" הבין חיילי – ועלייה גם בנויים ארגון ונוהלי השילוב.
מידת ריחוקה/ ואו קרבתה להתנגשות הטקטית, הנה כזו המאפשרת תכנון וניהול ישיר ויעיל של הסיוע האווירי הצמוד – ומשום כך מהווה האוגדה את דרג הבסיס למימוש " הקרב המשולב הבין זרועי". כך גם היכולת לניהול קרב הלילה, משמע יכולת לחימה רצופה יום ולילה, היא יכולת אוגדתית. יכולת זו הנה פונקציה של " אורך נשימה מבצעי " הזהה ליכולתה לפעולה טקטית עצמאית, ולאורך זמן. הגדוד והחטיבה הרכבם ובעיקר מידיות מגעם עם הלחימה הפיזית הם כאלה, שביכולתם להתמקד בלבדית במשימה הטקטית המידית, וטווח תכנונם הוא "טקט" טקטי אחד. חטיבה יכולה ליצור הצלחה, אך תתקשה להמשיך בעוצמה מספקת לשם ניצולה.
לעומתה, לאוגדה טווח תכנון ולחימה ארך דיו, משום היותה מורכבת משלש/ ארבע חטיבות כולל גופי הסיוע והמנהלה. לכן יכולת כוחות השדה לנהל מבצעי לילה כהמשך למבצעי היום, וללא קטיעת הלחימה עומדת על האוגדה.
לפי כך ממש המטכ"ל את רעיון ההסבה ממשימתית לקבועה, בכל שקשור להשקעות, ולצוותי כוחות במישור האדמיניסטרטיבי.
אלא מאי. תוכנית העבודה השנתית כולל תפיסת האימונים, נשארה במתכונתה הקודמת. שם בשגרה היווה הגדוד את עוצבת היסוד בתעסוקה מבצעית ובאימונים. כלומר: הוויית חיים כפולה, האחת בשגרה והאחרת למלחמה. מה שהשתקף אז ולימים בכל המלחמות, כזיווג בלתי אפשרי.
לא בכדי משפרצה מלחמת יוה"כ, כל ההשקעות מהסבת האוגדות ל"קבועות" נמוגו כאילו לא היו. פועל פירוק האוגדות מיחידותיהם האורגניות, שלאחר מכן הרכבו מכל הבא ליד. מה ששימר בהצלחה את אותם כשלי השילוב, וככאלה מנעו מיצוי נאות של פוטנציאל הלחימה. כפי שהתקף בשחיקת דמים וציוד, מעל ומעבר לנדרש.
החטא השני: הפיכת נכס כ"עומק אסטרטגי", לנטל כבד מנשוא
בגין חסרונו של עומק אסטרטגי טרום 67, התחייב לגייס את מלא העוצמה. כאשר מגולם בפני ישראל איום מוחשי (כמשתקף מעילת מלחמת "ששת הימים"), ואף עתידי ( ראה עילת "קדש" לעסקת הנשק בין מצרים לצ'כוסלובקיה). מה שנוסח כתפיסת הביטחון " להעתקת המלחמה לשטח האויב, לסיימה בזמן קצר, ובהכרעה (נקודתית) ברורה".
ואכן, משהסתיימה מלחמת "ששת הימים" בהכרעה חד-משמעית. פנתה ישראל אל מדינות ערב, במטרה להשיב את השטחים לידיהם בתמורה להסכם שלום.
עד לדחיית ההצעה בוועידת חרטום, היה על צה"ל לשמר את המשכון במיטב האפשרי. אך משנדחתה הצעת ישראל, אמור היה המשכון להיחשב לזירת מלחמה עתידית. משמע, לחייב את המטכ"ל להעמיד תוכנית פעולה אופטימאלית, כזו שתקזז בנטל אחזקת העומק האסטרטגי – ובעיקר, הכנת תוכנית פעולה מאוזנת, שתאפשר את הפיכת העומק שנרכש בסיני, כאמצעי לקיזוז חסרונו היחסי בחזית הצפון, וכאמצעי לגיוס סדור של מערך המילואים.
מסתבר כי מה שנכון לצבאות הדבקים בתורה ובעקרונות המלחמה, פסח על המטה הכללי, שאוכלס ברובו ביוצאי הפלמ"ח. הללו דחו בקש את הצעתם של האלופים
אריאל שרון יבדל"א וישראל טל ומתי פלד ז"ל, לממש תפיסת הגנה ניידת בסיני.
במקומה אימצו (כאמור) את עיקרון ה-"אף שעל" שמומש בהצלחה בעמק הירדן, במשמר העמק, בנגבה ובכל ישוב במלחמת תש"ח. אותו השיתו גם הפעם על כלל נכסי המלחמה - בפריסת הכוח הצבאי במעוזים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, בבקעה, ובקו הטילים ברמת הגולן.לרבות ההנחיה (זהה לזו שלפני ששת הימים) "במניעת הישג קרקעי מהאויב, (ולאחר מכן) להעתיק את הלחימה (משמע לצלוח את התעלה) אל שטח האויב ולסיימה מהר ובהכרעה נקודתית ברורה".
בסופו של דיון מטכ"ל על השיטה להגנת סיני והמחיר הנדרש למימושה. איש זולת שלושת האלופים לא נתן דעתו, למשתמע מאימוץ תפיסת הביטחון הישנה. בהכפלת הנטל הכלכלי, ובמחירי עתק של דם ודמים – שידרשו כדי להחזיק את הקו במלחמה.
היה ונכיר בהשקעות שנדרשו להקמת "קו בר לב", כמשקולת שהכבידה על כלכלת ישראל.
הרי ברי כי מנקודת מבט צבאית טהורה, התיש צה"ל את עצמו בבניית מטרות (מוצבים) טרף לאש נ"קל וארטילריה קצרת טווח. שהיה איך לא, ביטוי אופטימאלי לאיוולת ולחוסר אחריות במיטבה, בהפיכתו של נכס אסטרטגי לנטל כבד מנשוא.
צא וראה למשל ולשנינה, איך ולמה הוקם מוצב "טמפו"(הצפוני במערכת המעוזים), כנראה בהשראתו של אחד משירי הילדות - דונם פה ודונם שם, רגב רגב עד בלי די, כך נכבוש אדמת העם, מצפון וכל סיני". ב-12 ליוני 67 הורה מפקד חטיבת ה "אם- איקס", לסגן יואב לוי/גולן (ולימים אל"מ), שהיה מפקד מחלקה ב"סיירת שקד". לבצע סיור במטרה להפגין נוכחות מהעיר קנטרה צפונה, על דרך עפר סלולה לאורך תעלת סואץ.
מצידה המזרחי (למעט שלושה ק"מ) של הדרך השתרעה ביצת מים רדודה מזרחה וצפונה, עד למוצאי התעלה בפורט סעיד.
בעבור כ-10 ק"מ נתקל צוות הסיור באש מצרית, שנורתה מהצד המערבי של התעלה. יואב ולוחמיו השיבו אש נק"ל ומרגמת 52 מ"מ, בד-בבד להעברת דיווח למפקדה הממונה. הפקודה שקבל הייתה להישאר ולהתחפר במקומו, סימנה את ראשית המעשה המטומטם ביותר אותו ביצע צה"ל מעודו (ולימים, יישם את אותה שטות על אדמת לבנון).
אל כוח הסיור, נשלחו אמצעי מיגון, תחמושת ומזון, כמבוא להקמת "מוצבון". שלאחר מכן התעצם למוצב מבוצר, הצפוני מתוך שלושה מעוזים בואכה העיר קנטרה. אלא מאי, זולת מחסה ללוחמים כנגד ארטילריה ואש נק"ל, ערכם האסטרטגי והטקטי של המוצבים שאף לאפס. בעוד שלאחזקתם בהספקת מזון והחלפת לוחמים חייב מדי יום לנהל מבצע של ממש, החל ב"פתיחת ציר" שלווה באש מצרית, נלווה מעת לעת לקרב היתקלות מול קומנדו מצרי, וירי בלתי פוסק על המוצבים. מה שחייב את צה"ל לשלם מחירי עתק, של הרוגים פצועים, וממון רב.
דוגמה זו שוכפלה לאורך התעלה מביצות פורט סעיד בצפון בואכה דרומה לעיר סואץ, עמדה בסתירה לעקרונות ולחוכמת המלחמה.
משתמע מזה, כי למעשה הקימה ישראל לאויב המצרי מערכת מטרות לפיגוע ולהתשת צבאה במו ידיה. וזאת במחירי עתק תרתי משמע, כ-968 הרוגים ו-3,730 פצועים.
בעוד שמנגד עמדה זמינה אלטרנטיבה אסטרטגית בדמותה של "ההגנה הניידת", שהייתה מאפשרת באותה מידה את שליטת צה"ל בכל סיני ובפרט על תעלת סואץ. הגם שאסטרטגיה שכזו היוותה מענה מושלם בשגרה (ללא צורך בבניית מעוזים, ובהעמדת קווי אספקה קצרים יותר), ובעיקר נוכח מתקפת אויב יזומה, ואפילו כזו שלא נצפתה. כי זאת לדעת:
כמענה לבנין צה"ל שרובו באוגדות מילואים משוריינות, תאמו מרחבי סיני (כמו ביו"ש וברמת הגולן) ככפפה ליד. מה שאפשר לתכנן את הגנת חצי האי סיני, על-פי צורת המלחמה הניידת המוכרת בתורת המלחמה של צה"ל (בלבד) "כנסיגה והשהייה". מה שאפשר לממש את אחד מעקרונותיה החשובים יותר, כ"וויתור זמני על שטח". ובכך יכול היה הכוח הסדיר לנהל קרבות נסיגה והשהיית האויב, ולהימנע משחיקה בנוסח "קרב מצדה". בעוד מערך המילואים מתגייס ונערך כמתוכנן מראש בשטחי מפתח, כמבוא להכרעת האויב.
אלא שתפיסת "אף שעל" מורשת תש"ח, לא אפשרה להבחין במשתנים האסטרטגים שבאו בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים. לפי כך בנו אבירי הביטחון את מערכת הגנה על קו המים כטרף לאש נק"ל ולארטילריה קצרת טווח – וכמסד לאויב לנהל מלחמת התשה. מאחר שהגנת סיני כולה התמקדה בקו הקדמי, הפכה תוכנית "שובך יונים" (כנגד פשיטות קומנדו של האויב), לאחת והיחידה שתוכננה ותורגלה להגנת הקו – ובעצם כך הפכה לתוכנית בלעדית להגנת סיני!!!.
והראייה כי
למרות הידיעה כי המדובר במלחמה, הופעלה תוכנית "שובך יונים" בשילוח מחלקות טנקים בודדות למעוזים – חליף לתורת הפעלת השריון שכולה בריכוז מאמץ. מה שכמעט גרם וביממה אחת, לחיסול כל אחת מחטיבות הטנקים (14 ו 401 ) כישות מבצעית.
אומנם הפעלת תוכנית בט"ש במלחמה, מבטאת את הטיפשות במיטבה, אך איננה בחזקת עוון. אלא שלימים לאחר המלחמה, הסתבר כי במסגרת "משחקי מלחמה" שנערכו במטכ"ל, הוקרנו בבהירות האופציות למהלכי האויב, בדיוק מרשים לזה שהתרחש במלחמה עצמה.
מה שהפך טיפשות ובורות לכדי עבירה של ממש – משום התעלמות המטכ"ל מלקחי משחק המלחמה, והמחשתם כפקודות.
אכן, לך תסביר לפלמחניק בדרגת רב ואלוף את ההבדל, בין הידרשותו אז כמפקד מחלקה בפלמ"ח במסגרת "משחק מלחמה/ ואו תרגול על מודל", להנחות בקול ובאופן ישיר את פקודיו בפקודות. לנדרש מתפקידו כבכיר הצבא הציוני: לתכנן ולגבש את המסקנות כתוכנית, ולהוריד אותה כפקודה לדרגי השדה. ובד בבד להבטיח באמצעות ביקורת ובקרה, כי הכפופים לו יממשו במלואם את נוהלי הקרב, לרבות תכנון ותוכניות בכל הדרגים, כולל תרגולות, וסיורי מפקדים להכרת השטח.
משכך לא עשה, ומנגד הורה בפרוץ מלחמה לכוח הסדיר בקו התעלה, "למנוע כל הישג קרקעי מהאויב".
ברי כי הנחיתו הייתה בחזקת "דגל שחור", משום הקרבתם לפציעה למוות ולשבי של לוחמי הסדיר. ולשחיקת אמצעי לחימה, בסדרי גודל בלתי נסבלים.
החטא השלישי: הטעות בהערכת ממדי יכולתו של צה"ל
בממד הרציונאלי אמור בן אנוש לקבל החלטה, שבבסיסה עומדים נתוני יכולותיו – כגורם על בהגשמת ההחלטה. כלומר, מלבד מה שמכונה מזל/ ואו צירוף מקרים, ברי כי כימות מדויק של היכולת/ ואו תת היכולת – הנו הגורם המשפיע יותר מכל, על מימוש מוצלח ואו כמכשלת ההחלטה.
לפי כך ובהיסמך על מלחמות ישראל, עולה כי מה שנכון לפרט ולכל ארגון עסקי ואו צבאי- פסח על הפיקוד הבכיר בצה"ל. ככזה שבכל צמתי המלחמות, כשל בהערכת היכולת הצבאית. מבוא לשיבוש החלטותיו, ולעיוות עד כדי פגיעה ממשית בקבלת ההחלטות בדרג המדיני.
כך למשל ולשנינה ערב מלחמת ששת הימים, העריך הרמטכ"ל (יצחק רבין) את ממדי השחיקה במלחמה הצפויה ב-40,000 הרוגים. מה שהביא לתחושת אבדון בממשלה, ולחפירת אלפי קברים בגינות הנוי בערי ישראל.
עצם קיומו של הפער בין הערכה המקדימה של הרמטכ"ל, לתוצאת מלחמת "ששת הימים", אמור היה להתקבל כלקח המחייב תיקון. אלא שזה תחת זוהר הניצחון, כמו כשלים נוספים, נמוג כאילו לא היה.
היה ונעמיק עוד בסוגית החסך בכימות מדויק של היכולת, מובטח כי כבר בתחילה, נבחין בשליטתה המוחלטת בצה"ל של הגישה הכמותית. כשזו כמו חור שחור, מערבלת את ממדי האיכות לעיסה כמותית. משמע, ככזו המשוקללת לפי כמות ימי האימונים, ולאו-דווקא בתואם לאיכותם ותרומתם למוכנות.
לכן כל עוד יתמיד צה"ל לאחוז באותה מתכונת אימונים שבה שליט האמון החיילי, בד-בבד להזנחת הכנתה של מערכת הפיקוד והשליטה. ברי כי אין בתפוקת האימונית די ידע כדי לתפקד במשולב במלחמה. אם נוסיף לכך את הזנחת אימוני מערכות הפיקוד והשליטה, ימצא ההסבר לשמיטת יכולתו של מטכ"ל - לשקלל כהלכה את מוכנות הצבא.
לא בכדי אותו חסך בהערכת יכולתו של צה"ל, ערב מלחמת ששת הימים. גולם בעבור שש שנים, בדיון הקריטי שהתקיים בלשכתה של
גולדה מאיר. שם דרשו דדו כרמטכ"ל ובני פלד כמפקד חיל האוויר, לאשר מכה מקדימה, עוד בטרם קרב.
נוכח דרישתם דאז, ולאחר פתיחת גנזך המדינה 40 שנה אחרי המלחמה. נחשף דבר קיומו של הסכם בין גולדה לקיסינג'ר, ובו מתחייבת ישראל להימנע מלפעול ראשונה – אפילו מוכחת כוונת האויב לפתוח במלחמה.
מה שהביא לשלילת המכה מקדימה, לרבות מניעת גיוס מילואים - זולת מילואי ח"א, הערכות נבונה של חייל הים, ותגבור שולי של אנשי מקצוע בכמה יחידות. גם אם ההחלטה למניעת גיוס ומכה מקדימה, שהתבררה כאווילית כל כך. הרי יוזמת הרמטכ"ל (לאחר מבצע "כחול לבן") בניסוח מטרות המלחמה – מהווה עדות נוספת וכפולה, לחוסר הבנתו במהות הדמוקרטיה ( שם ניסוח המטרות שמור לממשלה ורק לה). וחמור פי אלף מזה, בחוסר ההתאמה בין ניסוח המטרות, ליכולתו של צה"ל לממש אותם כהלכה.
לפי מטרת המלחמה נדרש הכוח הסדיר, לבלום ולמנוע כל השג קרקעי - בנוסח קרב "מצדה". ולאחר גיוס המילואים יצלח את התעלה בחזית הדרום, ויפרוץ את קווי ההגנה של הסורי בצפון.
על-אף זאת ולמרות העקימות בעשיית הנוהל, עצם אישור ראשת הממשלה אמור היה להתקבל במטכ"ל כפקודה מחייבת.
מה שהיה מביא לשבח והודיה לרמטכ"ל, ובלבד והיה מעבד את ההנחיה לתוכנית עמידה. משמע, דואג לאמצעים ומתרגל את הצבא כולו למימושה. אלא שדדו שנמנע (כמו קודמו) מלבצע נוהלי קרב כהכנה למלחמה, כשל בהערכת יכולתם המוגבלת של הכוחות הסדירים. ומשום כך נמנע מלתאר בפני הממשלה, את ממדי השחיקה הצפויים.
שמן הסתם ולמרות התחייבותה של ישראל לארה"ב, היו מביאים את גולדה לאשר את המכה המקדימה.
ואם לא די, הוסיף המטכ"ל חטא שכמעט הביא לתבוסה, בהמלצתו לדרג המדיני, לבקש בצינורות הדיפלומטים לפעול להפסקת אש. משום (עדות סגן הרמטכ"ל ) ריקון המלאי (דלק, תחמושת מזון וכדומה), בלי דעת כי רוב רובו של הציוד, מצוי בשיירות האספקה במרחבי הלחימה. את האישור לשליטת הכאוס במלחמה, סיפק האלוף ישראל טל ז"ל (ס/רמטכ"ל במלחמת יום כיפור), וכך אמר:
"לסיכום אני רוצה להגיד ככה: כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".