ניתן לראות כי התקופה הראשונה שבין ימי בין המצרים ותשעה באב, וכן התקופה השנייה שבין ראש-השנה ליום-כיפור היא תקופה של התבוננות עצמית. כלומר מדובר בתקופה בה האדם מסתכל לתוך עצמו, ועושה סיכום של טוב ורע. הוא מבטיח לעצמו לחזק את התכונות הטובות ולשנות את התכונות הרעות.
תהליך הצום המתקיים שש פעמים בשנה אמור לעזור לו בזה בכך שככל שהאדם נמנע מביצוע עינוגים כגון: גילוח, קיום יחסי-מין, הליכה לתיאטרון/קולנוע או רחצה, כך הוא מבין שהגיעה השעה שבה הוא צריך להחליט איפה הוא עומד: בצד הטוב או לחלופין בצד הרע.
לעניות דעתי, זוהי הסיבה שפושעים רבים ממהרים לחבוש כיפה ולהצהיר על עצמם כ"חוזרים בתשובה". כלומר הם מנסים לשכנע את השופט להמתיק בעונשם, וזאת מאחר שהם הבינו כי חטאם כבד מנשוא והם מוכנים לעשות הכל כדי לשפר את דרכם הנלוזה. מיותר לציין שכמו פינוקיו אשר הבטיח לפיה הטובה שיהיה ילד טוב, גם פושעים אלו שוכחים במהרה את מה שהבטיחו וחוזרים לסורם.
רוב החילונים מזדהים עם יום-כיפור הן בגלל "זעם האל" (זהו היום שבו נקבע להיכן האדם ייחתם בספר החיים או המוות), והן בשל העובדה שאין השפעה גדולה לתפילות אשר אומר החזן בבית-הכנסת ולתקיעת השופר אשר באה לאחר-מכן. כלומר, אין זה משנה אם האדם מתבודד בביתו ומתפלל לבד בעזרת הסידור, או שהוא מתגודד ומתפלל עם חבורת אנשים אשר חלקם הגדול אומר תפילה לשם שמיים ולא לשם שיפור ושינוי.
גם ה"מסחרה" בדבר קניית מקום בכסף היא דבר פסול אשר צריך לעבור מן העולם, שכן מדובר בשחיתות המתקיימת בימים בהם צריך לשפר את החטאים.
טוב שהוקמו מרכזים קהילתיים ברחבי הארץ אשר תפקידם לחבר גם חילונים אשר אינם מקיימים מצוות לתכני הספר הקדוש ורוח הקודש. ניתן לראות כי לא צריך לצום כדי לכפר על החטאים, מספיקה התבוננות פנימית חדה ורצון עז לשינוי. אך אם מרבית העם יעשה זאת, הוא ישנה את דרכיו באמת ובתמים.