אף שמרבית האוכלוסיה הישראלית איננה דתית ואף איננה שומרת מסורת - עדיין מצופה ממנה לכבד את נוטריה הנאמנים של הגחלת היהודית, לבל, חלילה, תיעלם; אם לא באורח אקטיבי - אזי, לפחות, באורח פאסיבי.
אבל העובדות מוכיחות את ההפך הגמור; לא זו בלבד שהרוב החילוני אינו מכבד את המיעוט הדתי - הוא אף מתגרה בו, ויחד עם זה מתגרה בעצמו. סימפטום אופייני של התגרות שכזו נעוץ, למשל, ב"הכשר" שנותנת המדינה לרכיבה על אופניים ביום הכיפורים.
המחזה המביש חוזר על עצמו מדי שנה בשנה, ובאחרונה אף הקצין ביותר. זה קורה כשהכבישים מתמלאים ברוכבים מדוושים, במה שקרוי באמצעי התקשורת, ללא שום בושה, "חג האופניים", וזאת בשעה שכל רכב מוטורי מושבת בהם בשבת-שבתון. נבצר, משום מה, להבין מדוע אופניים כשרים, כביכול, לנסיעה ביום הקדוש הזה - בעוד מכוניות נמנעות בו כליל מתנועה. אחרי ככלות הכל, רכב-הוא-רכב-הוא-רכב, אז מה, לעזאזל, ההבדל ביניהם? האבסורד שבכך גדול שבעתיים כאשר יום שנועד להשבתת התנועה - הופך ליום של דיווש-אופניים.
סימן ההיכר
אבל הדיווש ביום הכיפור הוא רק אפס-קצהו של הזלזול הישראלי המופגן בערכי הדת ובמסורת היהודית. חמורה לא פחות היא אופנת קיעקוע הגוף, שהפכה נחלתם של רבים. זה בדיוק המקום להזכיר כי הדברים אמורים בנוהג פאגאני, שנועד לציין את נאמנות המקועקע לאליל שבו הוא מאמין. אלא שהישראלים, המקעקעים את עצמם, אינם מודעים מן הסתם למנהג האוויל, הרווח כל כך, והאסור מן המקרא, במפורש, על כל יהודי.
אלא שכל זה הוא כאין וכאפס לעומת הנוהג הפושה באחרונה, בקרב הורים לא מעטים, שלא למול את הרך הנולד שלהם. מסתבר שהנוהג הזה קנה לו שביתה בקרב אלה המאמינים שיש בו משום התאכזרות גופנית לעולל ונמנעים בעטייה מקיום המצווה. הם רק שוכחים, מן הסתם, כי ברית המילה היא סימן ההיכר המובהק להיותו של הרך הנולד יהודי!