רכז נפת בית לחם בשב"כ - רזי (צחי הלוי שמדהים במשחקו הכה טבעי ומבטו היוקד) בחר לטפח קשר עם הנער סנפור (שאדי מרעי המתוק) כשהיה בן 15, ושמאז היה לו למשת"פ. אבל כשאחיו של סנפור, איברהים (הישאר סלימן), שהוא ראש גדודי חללי אל-אקצה, תכנן וביצע פיגוע גדול מימדים במרכז ירושלים, ונהרג במנוסתו - הנער נכנס לדילמה. כעת עובר סנפור להיות מרגל כפול, ונאלץ לעבוד גם בשליחות בדאווי (הייתאם עומרי, במשחק עוצמתי מרתק וחודר) ממלא המקום של אחיו שנהרג במירדף עוצר נשימה, ותפס את הראשות של קבוצת המחבלים הללו . גם רזי נקלע לדילמה דומה, כשהמפקד שלו (דודו ניב בהופעה קצרצרה אך אדנותית ומרשימה) מודיע לו חד וחלק, שיש להקריב את הנער על-מנת לחסל את המחבל. כתוצאה מכך, בפגישה עם סנפור רומז לו רזי שיסע לדודתו ויתרחק מהאירועים. הנער לא יודע למה, אך עושה זאת. כל האירועים המצולמים "און לוקיישן”, ובקלוז-אפים משמעותיים, מקנים לכל מילה שנאמרת, לכל זיע בפני השחקנים, עוצמה כפולה ומכופלת. רוב השחקנים בסרט (שכולם כאחד מופלאים)- ערבים, מלבד התפקיד הראשי - אותו עושה בצורה פנומנלית השחקן (מ"מיומנה" ו"הבימה") והמוסיקאי המחונן צחי הלוי (סיים בשלישיה הראשונה ב"דה וויס"). וכן כמה שחקנים ישראלים בתפקידים זעירים. לבימאי יובל אדלר זה סרטו הראשון. הד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, ועם תואר ראשון בפיסיקה ומתמטיקה, והעשרה באמנות, כתב את התסריט יחד עם העתונאי הותיק עלי ואקד, תושב יפו, וביחד יצקו לתוכן הכה מרגש ומסעיר את ייחודו והאותנטיות שלו. המצלמה של הצלם המוערך ירון שרף מוליכה אותנו מסימטאות העיר העתיקה בירושלים לרחובות בית לחם, ולבית אליו נס איברהים. אתה ממש כאילו חוטף בפרצופך את הסלעים שמטיחים המתפרעים הערבים במכונית אנשי השב"כ. אתה חש כל מה שחשים הישראלים סביב נושא הפיגועים, או תחושות הערבים כשהם נחקרים, וגם כשהם מתכסחים בינם לבין עצמם. לפתע מתחוורת לך עוצמת השנאה שהם חשים איש אל רעהו, ועד כמה כל מה שהם עושים לישראל, זו לא התנדבות או אידיאל. זה פשוט הכסף שמדבר שם. ובשלו - הם מוכנים לרצוח בדם קר את בני עמם. מוקד הענין בסרט הוא מערכת האמון ששררה בין סנפור ורזי והמשבר שחל בה, ובין סנפור וראשי המחבלים. וכן, ההתלבטויות ששניהם חווים, ושתוצאותיהן הרות גורל עבור שניהם. אתה מזדהה עם שניהם כאחד, הודות לבימוי המשובח, המשחק הכנה והנוגע ללב, והסיפור הכה אנושי שעושה את הסרט לסרט אקשן מהמעלה הראשונה, מבלי להיזדקק לקביים בדמות פרשיות אהבה או והיסחפות לרומנטיקה. האקשן הוא נטו. הגורם הפסיכולוגי עמוק וחודר ללב הצופה. משחקו של הייתאם עומרי, צלם טלוויזיה מנוסה שהבימאי קלט אותו בעת חיפושיו לאודישנים, משחקו ממש מדהים: בתור הבדווי שהיה הסגן של איברהים, ותפס פיקוד, הוא זוכה מהקולגות שלו בארגון המתחרה לזלזול כאילו היה ערבי סוג ב'. אך הוא מצידו - מקרין שקט מקפיא, ושליטה עצמית נדירה, המסייעת בידו להמשיך בדרך הפיגועים שהיתווה איברהים שנהרג בעת הימלטו. שאדי מרעי כנער בן ה17, שלאחר שנתיים של אמון בינו למפעילו, ויחסו לרזי כאל אב ופטרון, יחס מלא רגש ואמונה - זוכה באהדת הצופים, וכשהוא הופך לסוכן כפול - לבך נקרע יחד עמו, אך מותיר אותך עם התחושה , שבסופו של דבר - יש לנקוט בשיטת "כבדהו וחשדהו” ואסור לעולם להאמין באופן מוחלט לאויב. וההוכחה: הרגש של המפעיל כלפי הצעיר הוא שהכשילו וגרם לסוף הטראגי. הסרט חף מכל נטיה פוליטית לצד זה או אחר של המפה. הוא מראה את המציאות כמות שהיא, משני צידיה. הסרט המעולה הזה, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל וונציה האחרון מטעם מבקרי הקולנוע של אירופה והמזרח התיכון, במסגרת "ימי וונציה", שמועמד ל-12 פרסי אופיר, ושנחשף בישראל בפסטיבל הסרטים הישראלי בחיפה, עולה לאקרנים החל מה- 26.9. מי שיחמיצו, שלא יגיד שלא אמרנו לו: הסרט הישראלי הטוב ביותר שנראה עד היום.