•
פלורליזם יהודי דמוקרטי - העיקרון המוביל הוא שמדינת ישראל, ככתוב במגילת העצמאות, היא מדינה יהודית ודמוקרטית – קודם יהודית ואחר-כך דמוקרטית. המשמעות המעשית של הדברים היא שישראל תקבע את דרכה בכל הנושאים בזיקה לשני קוים מנחים: היהדות והתרבות המערבית-דמוקרטית. בכל מקום שקיים פתרון בעל שורשים יהודיים, יהיה פתרון כזה מועף על פני פתרונות אחרים. השיפוט יהיה ענייני ורלוונטי לעידן הנוכחי. הגורם הקובע בעיצוב החוקי-חוקתי של הפתרון ועיגונו בכללי המשחק הפוליטיים והציבוריים – משפטי, נורמטיבי, מוסרי, וכו' – תהיה הכנסת ואך ורק הכנסת. במילים אחרות: שיפור התדמית כלפי חוץ יבוא מתוך בניית איכות פנימית אוטנטית, ולא מתוך חיקוי מתבטל של תרבויות זרות.
בכדי לקדם הדברות לאומית פנימית, נחוץ לצד הרשויות האזרחיות-חילוניות, גוף הלכתי יציג, בעל סמכות רבנית רחבה, שיוכל לאכוף משמעת ביצוע הלכתית בכל נושא שבו הושגו פשרה והסכמה. בגוף זה צריכה להשתלב נציגות של קהילות יהודיות בתפוצות, אבל אין לראות בכך תנאי בל-יעבור (זכות וטו). במילים אחרות: מנגנון קבלת ההחלטות בנושאים ההלכתיים יכלול אנשים המכירים בצורך להדבר ומקבלים את דין מנגנון ההכרעה. נקודת המוצא היא, איפוא יהודית ונקודת ההכרעה היא איזון סביר בין "אז" להיום, במסגרת אילוצי זמן ודוחק השעה.
תנאי הכרחי לקיום מערכת כזו הוא סובלנות הדדית. משמעות הסדר כזה הוא חידוש דה-פקטו, ואולי גם דה יורה, של מוסד הסנהדרין. פרוש הדבר הוא גם ביטול הפיצול האשכנזי-ספרדי בפרקטיקום היהודי, ביטול מוסדות הרבנות הראשית וכל פתרונות הביניים שנוצרו במדינה בנסיונות לא מוצלחים לשמר סטטוס קוו מלאכותי ולשלב תורה של אמת עם תורה של אינטרסים כלכליים. בעיצוב פתרון כזה יש גם משום הפרדת רשויות מכובדת בין המדינה לבין המסורת וההלכה, כשלכל אחת מרחב הקיום הייחודי שלה, ולכל אחת דרך-ארץ כלפי זולתה.
נושאי ליבה יהיו: שילוב בין חילונים מסורתיים ודתיים לאומיים בגוש פוליטי אחד, ובמידת האפשר במפלגה פוליטית אחת על בסיס הציונות הקלאסית. העמקת והרחבת מעורבות נשים בעשיה הפורמלית והא-פורמלית. הפרדת רשויות אפקטיבית במנגנוני השלטון האזרחי וביטול הפיצול ברבנות הראשית והקמת רשות דתית עליונה לעם ישראל, שבה יהיו מיוצגים כל הזרמים (בכינוי סימבולי: חידוש הסנהדרין בלוש עדכני)
•
שמירה על ארץ-ישראל בריבונות ישראל - לא למדינה פלשתינית בארץ-ישראל המערבית, מאבק אקטיבי במדיניות האנטי-ציונית של אירופה, ובראש וראשונה בריטניה, פעולה להפסקת ההתערבות הזרה בעניינים הפנימיים של ישראל במעשה ובמימון, דחיה מכל וכל של כל רעיון למתן ביטוי מדיני למיעוט הערבי בתחומי מדינת ישראל, הקמת צוותי עבודה לבחינת עומק מחודשת של נושאים קריטיים לקיום נושא הליבה - כגון הדמוגרפיה – במטרה להזים שקרים שהשתרשו בהסברה הישראלית והזרה, ולבסס מעשית את התיזה שארץ-ישראל שייכת לעם ישראל.
•
ירידה אל העם - עם ישראל וארץ ישראל הולכים יחד. להבטחת המשך ההתישבות באיו"ש, חייבת המפלגה להנחיל את עצמה לציבור כארגון פעיל אחראי וממוקד בנושאי הליבה בהם היא דוגלת, במיוחד אלה הנמצאים במחנה הגדול של ה"בלתי מזדהים". מימוש יעד זה חיוני להשגת שני היעדים הראשונים.
הנושאים המטרידים את הציבור בארץ לא מהיום הם שלושה: א. ביטחון, ב. כלכלה וחברה, ג. איכות החיים. מבלי להכנס לדיון על הסיבות ועל מידת ההצדקה לסדר העדיפויות המסתמן, הפכו נושאי החברה והכלכלה לנושא הקרוב יותר אם לא החשוב ביותר לליבו של הציבור. הבית היהודי כשלה בעבר כאשר התעלמה מהלכי הרוח בציבור הרחב והעמידה בפניו בעיקר את בעיותיה הפנימיות מזה, ואת היעד ההתישבותי באיו"ש מזה. היא עלולה להכשל בעתיד אם לא תשכיל להתיחס לנושאים החשובים לציבור רחב מאוד ותגייס אותו לתמיכה בה על בסיס רחב של אינטרסים משותפים.
משמעות הירידה אל העם היא הרחבת בסיס העיסוק וההתיחסות של המפלגה, בנקודת התורפה העקרית שלה, נושאי כלכלה וחברה ברמה הלאומית, להבדיל מהרמה המגזרית הצרה שהייתה שכיחה בעבר. נושאים קריטיים שגם כיום נכשלת ממשלת ישראל במציאת פתרון אפקטיבי להם, הינם: פערי הכנסות, ההכנסה הפנויה, דיור בר-השגה, הדברת הביורוקרטיה, השתתפות בכוח העבודה וחינוך. אלה אינם הנושאים היחידים, אולם שיפור מהותי בהם, או בחלק מהם, כאשר הגורם המקדם זאת היא מפלגת הבית היהודי, יהיה בגדר מהפכה כלכלית-חברתית ותחילתו של שינוי גדול יותר.
•
הערכות פוליטית אפקטיבית - כאמור לעיל, המפלגה חסרה כיום את הכוח הפוליטי ואת התמיכה הציבורית הרחבה הדרושים לביצוע יעיל של המטלות הנ"ל. לצד רעיוניות הבלתי ברורים של ראש הממשלה והכרסום המתמיד בחוסן הלאומי מצד השמאל ותומכי דרכו, קשה להעריך מתי יתחולל העימות הציוני הגדול הבא. לכן, לנושא זה חשיבות מעשית עצומה ודחיפות רבה. היעד צריך להיות הקמת גוש חוסם פוליטי-ציבורי לכל מהלך שעשוי לחבל במטרות הליבה הנ"ל ובמקביל פעולה לקידומן באגרסיביות ובאינטנסיביות. דוש מטה לתכון והפעלה של הכוחות כך שמצד אחד ימנעו כפילויות שיש בהן בזבוז זמן ומשאבים ומצד שני תורגש בציבור ההשפעה של שינוי הכיוון, הסגנון וניהול המעשה. המשימה קשה אפילו יותר מההתישבות באיו"ש משום שהיא אמורה להתבצע מול יריבם פוליטיים, יריבים אידיאולוגיים, אינטרסים נוגדים בתוך הממשלה עצמה ולצידם של אלה כל הקשיים המעשיים הרגילים והלא רגילים.
המהלך שבו חבר נתניהו לליברמן ערב הבחירות האחרונות הבטיח לו את השלטון, והמהלך בו תקף את הבית היהודי ואת בנט, גרם לו כאמור הפסד של מספר מנדטים. לאור האפשרות של פרישת ישראל ביתנו מהשותפות עם הליכוד, לנוכח ירידת הסיכויים לאיחוד מלא בין המפלגות,
יש מקום לבחון אפשרות להקמת גוש פוליטי חדש, שאין בו כוונת מזוג קרובה, בין כל הכוחות שמוכנים ומעוניינים להגשים את נושאי הליבה, גם אם בסדר אחר, ובעיקר למנוע פתרון ביניים הזוי באיו"ש או הקמת מדינה פלשתינית זמנית/חלקית באזור זה.
הקמת גוש פוליטי חוסם חייבת להקיף
2:
א. מפלגות ימין או חברי כנסת במפלגות מרכז שיש להם זיקה ליעדי הליבה הנ"ל (תחילתה של פעילות כזו ראינו לאחרונה במכתב ששלחו ח"כים משלוש מפלגות ימין אל רוה"מ לקראת צאתו לאו"ם, וזה לא הרבה בלשון המעטה), ובהן: הבית היהודי, הליכוד, ישראל ביתנו, יש עתיד, ש"ס ואולי גם קדימה ואחרות.
ב. חתירה לסילוקו של
אריה דרעי מראשות ש"ס, המרתו באלי ישי והכנה לכינת ש"ס לקואליציה והשתלבות בה. למהלך זה חשיבות מכרעת ליצירת מציאות פוליטית לראש הממשלה בה לא יוכל לתמרן מול הימין בנוסח שרון בעידן ההינתקות.
ג. גיוס יהדות התורה לגוש החוסם על בסיס של הבנות שעיקרן שימור ערכי המסורת היהודית ומידה סבירה של סטטוס קוו בנושאי פולחן, בתמורה להגדלת ההשתתפות בכוח העבודה בניהול אקטיבי, חינוך תואם וגידול ריאלי מוסכם בהיקף ההשתתפות בשירות הצבאי והלאומי.
ד. זיהוי וגיוס כוחות מקצועיים בתקשורת הכתובה והמדוברת לדיברור ודיווח על המהלכים המתרקמים ועל ההישגים דה-פקטו.
ה. בלימת השעטה של
יאיר לפיד ויצירת איזון בין "קיום הבטחותיו לבוחר" לבין קיום הבטחותיה של הבית היהודי לבוחריה ותומכיה.
ו. שימוש בהישגי הבחירות לרשויות למימוש האסטרטגיה שמהלכים מתואמים בין השלטון המרכזי לבין הרשויות; צבירת יתרונות יחסיים מקומיים כחלק משיפור תדמיתי כולל של מעורבות והשגיות ציבורית אוניברסלית.
ז. להערכות המבוססת על מפלגות קיימות או קבוצות מתוך המפלגות הללו, צריך לגייס כוחות נוספים, חוץ פרלמנטריים, כגון: תנועת חב"ד,
אריה אלדד ותומכיו, ובלתי מפלגתיים אחרים שיתמכו מבחוץ במהלכי ההסברה וההרתעה מהרפתקנות , למשל: דרך התקשורת והרשתות החברתיות. ובמידת האפשר, אם יובילו תהליכים אלה להקדמת בחירות, גם יתמכו פוליטית בגוש שייצג לבוחר את נושאי הליבה כחלק מהמצע הרחב יותר.
אבל בכדי להתניע מהלך מקיף ושיטתי מסוג זה, חייב בנט
לסנכרן את המפלגה גם במחיר משבר. אי-אפשר יהיה להשיג את אמון הציבור הרחב כאשר אירגון הפעילות המפלגתית נראה "בית ועד לחכמים בלילה", ולא כארגון ממוקד בצורך להשיג מטרות מוגדרות היטב. לא יתכן שלכל אחד במפלגה סדר-יום אופרטיבי משלו וסולם עדיפויות משלו. כשאין הסכמה בהדברות תוך זמן קצוב, חייבים להגיע להכרעה דמוקרטית מחייבת;
המפלגה צריכה לדבר בקול אחד. אם מחליטים שבנושא מסוים יהיה לחברים חופש בחירה/ הצבעה – החלטה לגיטימית כשלעצמה – גם זאת יש להודיע לציבור; לנראות ערך וחשיבות משלה.
זאב קם, "חלוקת ירושלים גירסת הבית היהודי", מעריב, 23.9.13, דן בשאלת ניהול המאבק לבחירת ראש עיר לירושלים, ובאופן בו מנהלת מפלגת הבית היהודי מאבק זה. לדעתו, בראיה אסטרטגית צודקת יותר גישתו של אריאל המכוונת לשת"פ אסטרטגי כשהבחירות בירושלים הן נדבך מהלך רחב יותר. אולם לא ברור מדבריו אם קיימות הבנות עם ליברמן בשאלות הרחבות יותר הקשורות לירושלים, שעצם בחירת ראש עיר אינה מעלה ואינה מורידה בהן באופן מכריע. גם הטענה שהתנגדות בנט לליאון נגזרת מתמיכת דרעי בו, לאור אי-ההבנות ואי-ההסכמות עם דרעי בשאלות הגדולות – מובנת. אבל כאן נכנסת לתמונה היכולת לתמרן מדינית מצד אחד ומנהיגות מהצד האחר. את התמיכה בליאון יש לחבר לליברמן באופן מובהק אך לנטרל מדרעי באופן מובהק, ובלבד שיש סיכום מוקדם עם ליברמן בנושאי-היסוד.
אי נקיטת עמדה היא Loss-Loss Situation וראוי להמנע ממנה. בסיכומו של דבר האינטרס העליון הוא ירושלים השלימה כבירת ישראל, ולא מיהו ראש העיר. אסטרטגיה זו ניתן לקדם גם ע"י אבחנה חדה בין ראש העיר לבין הרכב מועצת העיר. אופוזיציה חזקה ופעילה יכולה למזער נזקים שעשוי לחולל ראש עיר "עויין", הגם שהדבר אינו רצוי מפני שיזיק לעיר.