מהו הגבול בין הומור מחוייך לבין לגלוג ורשעות סוחפת? לחידה זו יש לי תשובה –
ספי אקוניס (פסבדון).
מהו הפתרון לחידת סמירנוב, החידה אותה השאיר בן הרב שנמלט? את הפתרון, כמו בכל ספר מתח תגלו רק בסוף הספר.
חברתי, חובבת הקריאה, מתקשה מאוד להמתין עד לגילוי הפתרונות או עד לידיעת "מה היה בסוף?" של הספרים בהם היא קוראת. הפתרון שלה לבעיה זו הינו דפדוף לסוף הספר. היא קוראת את הסוף ומשנרגעת רוחה המתוחה, היא חוזרת לראשית הספר וקוראת בנחת.
אין היא יכולה לשאת מתח גדול מידי!
אז אם זה קרה לכם, אפשר גם כן.
בין החידה לפתרונה יש הרבה קטעים מיותרים. ולא שהסיפור רע.
זהו סיפור חביב למדי הנקרא ברצף ובקלילות. לשעת מנוחה מטרדות היום או החיים. סיפורו של עוזר משפטי מרחף קצת ושופט רודן ומעצבן המנצל אותו לתפקידים נחותים, המקבלים את תיק "סמירנוב" לטיפול, על בעלת זיכיון להאכלת עובדים בבית המשפט שכמובן מזלזלת בהם ועל עוד דמויות המקיפות אותם עם צרותיהן הגדולות וגם הקטנות. הספר מספר לנו על שחיתות וחפיפניקיות במערכת המשפט. מטריד לחשוב שאולי זה קשור איכשהו למציאות.
המחבר אינו יכול להימלט מן הרקע הדתי שלו, כנראה, (יש לו כיפה מגולגלת בכיס) והדמויות המאכלסות את הספר נקראות בשמות מקראיים ותלמודיים. כמו אלעזר בן עזריה, דבורה לפידות וכן, שימו לב: "שגיא נאור" שזוהי דוקא הברקה יפה. גם הקטע על ערב סעודת האמנים וה"סגולות" עם ההטפות וההפחדות הוא טוב.
זה בהחלט יכל להיות ספר חביב ומומלץ מאוד.
בפרק הראשון עוד חייכתי לעצמי. מצחיק. בדיחות של דתיים. בדיחות של שומעי דרשות וכדו'. מוכר וקצת חביב. בכלל, תחילת הספר, עם הסיפור על האדמו"ר מסמירנוב יפה, רגיש ומרגש וגם הומור חביב משובץ שם. חבל שהכותב לא המשיך את סיפורו בדרך זאת, הומור עם רגישות. כי נראה שהוא קצת התגלץ' לעצמו במדרון הצחוקים ונסחף עם ההומור של עצמו.
בהמשך זה כבר פחות חביב, פחות רגיש ויותר מרושע.
ולמה המשכתי? רציתי לדעת מהו פתרון החידה. אינני מסוגלת לדלג.. אולי אפספס משהו?
אז קראתי. הכל. והצטערתי על הפיספוס. זה בהחלט יכל להיות ספר מאוד מאוד חביב.