אדם פורש לגימלאות משירות המדינה בגיל 67. הוא מתחיל לקבל קצבת פרישה, או בלשון העם "פנסיה". להפתעתו הוא מגלה שתשלומי הפנסיה שלו אינם תקינים. אין לו יותר קשר עם מקום עבודתו הקודם. מי שמשלם לו את הפנסיה הוא "הממונה על תשלום הגימלאות" במשרד האוצר (אגב, בפועל, משרה זו לא מאוישת ומי שממלא אותה הוא "הממונה על השכר"). בטרם שיגיש תביעה לבית הדין לעבודה, עליו לפנות לממונה על תשלום הגימלאות, אבל האחרון לא מכיר את הגימלאי ועליו לפנות למקום עבודתו של הגימלאי כדי לקבל עליו פרטים. עד שמסתיים הסיבוב הזה והגימלאי מקבל תשובה שלילית מהממונה, והוא יכול להגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, עברה חצי שנה.
הגימלאי מגיש תביעה נגד הממונה על תשלום הגימלאות (קרי, המדינה) לביה"ד האזורי לעבודה ונדרש לשלם אגרת תביעה בסך 141 שקלים. עובר חודש וביה"ד האזורי לעבודה מבקש מהמדינה להגיש כתב הגנה. התביעה מגיעה לפרקליטות המחוז שבו הוגשה התביעה, אבל הפרקליטות לא מכירה את התובע, והיא פונה בבקשת פרטים למקום עבודתו של הגימלאי-התובע, ומבקשת במקביל בקשת דחיית מועד להגשת כתב ההגנה, כי אחרי הכל עברו כבר שבעה חודשים מאז שהתובע פרש לגימלאות, ובמקום עבודתו לשעבר שלחו כבר את תיקו לארכיון. סוף סוף מתחילים להתנהל דיונים בבת הדין, המדינה מגישה בקשות דחיית מועד חוזרות ונשנות, ומן הון להון, בשעה טובה ומוצלחת, כעבור שנתיים מוציא בית הדין האזורי לעבודה פסק דין לרעת התובע-הגימלאי.
עורך דינו ממליץ לו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. שוב מגישה המדינה בקשות לדחיית מועד. אחרי הכל, מי שמייצג את המדינה בבית הדין הארצי לעבודה היא פרקליטות המדינה, והיא צריכה לקבל את החומר מפרקליטות המחוז. בימינו, עם פקקי התנועה בדרך מת"א לירושלים, לוקח זמן רב לתיק להגיע לפרקליטות המדינה. סוף סוף מתקיים דיון, הצדדים משמיעים את טיעוניהם, מגישים סיכומים, ובית הדין הארצי לעבודה מוציא את פסק דינו. עברה שנה וחצי מיום שהגיע הערעור לבית הדין הארצי לעבודה ועד שניתן פסה"ד. גימלאינו כבר בן 71.
עורך דינו קורא את פסק הדין של בית הדין הארצי ומחליט שיש מקום לעתור נגד פסק דין זה לבית המשפט העליון. אומנם נדירים המקרים שבהם בית המשפט העליון ידון בעתירות נגד בית הדין הארצי לעבודה, שכן דרושים לשם כך שני תנאים מקדמיים: טעות משפטית חמורה של ביה"ד הארצי, ונושא שיש בו עניין ציבורי. נניח שתנאים אלה התקיימו במקרה שבו אנו דנים, מוגשת עתירה לבית המשפט העליון, וזה החליט שלא לדחות אותה על הסף, אלא מוציא צו על תנאי נגד המדינה.
שוב מגישה המדינה בקשות דחיית מועד חוזרות ונשנות – במקרה של הגימלאי שלנו – כ-20 במספר – וכעבור שנתיים יוצא פסק דין מבית המשפט העליון. עברו שש שנים מיום שגילה הגימלאי שגימלתו משולמת שלא כראוי ועד שבית המשפט העליון אישר זאת. הגימלאי-העותר כבר בן 73. בית המשפט העליון קובע שעל הגימלאי לחזור לבית הדין האזורי לעבודה ולתבוע שם את המגיע לו. מתחיל מחזור נוסף של שש שנים שבסיומו הגימלאי יהיה בן 79 שנים. אז פלא שתוחלת החיים בארץ חייבת לעלות?