הדרמה הלילית בפתח ביתו של לוט בסדום ערב הפיכתה הפיכת עולם בעוונה, כתב ההרשעה של העיר. בבית דין של מעלה כבר נגזר דינה.
"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה", זעקת ענייה, ואלמנותיה, ויתומיה וזעקת הגרים אשר בשעריה שלא נענו למטה, עלו לפני כס הכבוד שלמעלה והעידו עליהן על שתי הערים האלה ועל קברניטיה ועל אוכלוסיה, כי
"...חַטָּאתָם... כָבְדָה מְאֹד". די היה בזעקה שקרעה שמים בלא אתנחתא כלל, להכריע את הדין, ואף על-פי כן, אמר שופט כל
הארץ,
"אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ - כָּלָה, וְאִם לֹא- אֵדָעָה" (בראשית י"ח, כ'-כ"א), אשמיד אותה חרף השבועה שנשבעתי כי לא יהיה עוד מבול על הארץ. אם אמצא שם צד זכות, "אֵדָעָה", אדע להענישה עונש מידתי כאילו נדונו בבית דין של מטה שרק בו יש מקום לעונש מידתי, ולא אכלנה מן העולם. ירד וראה, וגזר כליה.
הבירור כביכול באתר החטא, לא בא להביא עדות ראייה לגבות בה את עדות השמיעה, אלא לבחון אם יש בחבילת החטאים הסדומיים כולם, חטא אחד שמשקלו במאוזני העוון גדול מחטא הפגיעה האנושה בעניים ובחלכאים ובמדוכאים שצעקתם עלתה מרומה, ו/או אז - כָּלָה. קנה המידה האולטימטיבי לשלילת זכות הקיום של החוטא, הוא עוון שלילת זכות הקיום של זולתו.
הרמב"ן בפירושו על ספר בראשית י"ט, מפרש ברוח זאת ואומר,
"... ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין ק"ט, א), היו בהם (בסדום) כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים כן עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות".
הכרעת הדין הקשה הזאת על עוון "אי החזקת עני ואביון" שגם עמים אחרים אם לא כל העמים, חוטאים בהם מי פחות ומי יותר, צריכה הייתה להסבר. לא פומבי. אישי. פרטי. לנוגע בדבר יותר מכל. לאברהם.
"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (שם, י"ז). למה מאברהם? כי אך זה עתה הבטיחו ה' כי בן ייוולד לו ולשרה אשתו ובבן זה גלומה הבטחת הקיום העתידי של
"גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (שם י"ט), ועליו על אברהם לדעת מפי הגבורה כי מי שאינו מחזיק יד עני ואביון בארצו אין ארצו יכולה להתקיים כי כסדום דמתה.
קיום ההבטחה של
"וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" תלוי בהפנמה כי אין לה תוקף אלא אם כן בניו של אברהם אחריו ישמרו את דרך ה'
"לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"! הרמב"ן מדגיש,
"ודע", מדגיש הרמב"ן, "כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה (הקיאה מתוכה) את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה (חומרית) נתגאו (הם למעלה ואביונים למטה), וראה הקדוש ברוך הוא שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה... כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'".
מן הבחינה הזאת ארץ ישראל גבוהה מטפורית מכל הארצות. לא שהיא טובה יותר או טובה פחות, אלא שישיבת העם הקטון אשר עליה המוקף תמיד שבעה עממים החותרים לנשל אותו ממקומו, כל כמה שאינה יכולה להתפרק מחרבה - כוחה הוא לא בחיל כי אם בחתירה לעליונות מוסריות במתחמי היחסים בין אדם לחברו. סדום היא האזהרה של ירושלים.
מה שאירע בליל ההפיכה בסדום, אינו אלא תמונה כביכול במערכה האחרונה בדרמה הסדומית העומדת להסתיים בגופרית ואש, מעין איור שיש בו כל החטא כולו בטרם יונחת על העיר כל עונשה.
האנשים - המלאכים הבאים לשלוף כביכול את לוט ובני ביתו מתוך ההפיכה, באים מוסווים כאנשים. לוט שאינו סדומי, מבקש לקבל פניהם כקבל פני אורח, כקבל פני שכינה. הם מהססים. הם יודעים כי הכנסת אורחים בסדום היא עוון.
"וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (שם ג').
השמועה שהקוד הסדומי נרמס ברגל גסה על-ידי אדם ממוצא זר, עברי, אחד ש
"בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט" (שם ט') פושטת מייד בעיר החטאה,
"וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם, נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (שם, ט'-י'), נחקור אותם,
"מי הם ואיך לא ירא לבוא לעירנו" (רד"ק שם), וגם
"נדע כל מאוויהם וחפציהם, אם רוצים לרגל את הארץ" ('משך חוכמה' לרבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק,1843-1926).
לוט יודע שאין העילה המוצהרת הזאת אלא תירוץ. הם יקרעו את אורחיו לגזריו, יבצעו בהם פגיעות בגוף ובנפש. הוא לא נענה להם.
"וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח" (שם, י'-י"א).
זה סדום. מי שמכניס אורחים במקום בו הכנסת אורחים נחשבת למשת"פות עם זר שלעולם הוא חתרן הבא כביכול לגור כשמטרתו הסמויה היא להשתלט על הארץ, ל"וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט", הוא בוגד. הוא מטרף את הדעת של מי שרואה בכל הכנסת אורחים חטא, בהכנסת אורחים של זר על-ידי זר - על אחת כמה וכמה. הם מתנפלים על הדלת בזעם, ברתיחת הלב, והדם עולה ופורץ מתוך הנימים המתבקעים לתוך עיניהם.
עצם הנוכחות של האנשים הזרים בביתו של הזר, מכה אותם בסנוורים.
"וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח" (שם) סדום לא הייתה כבר בת הצלה. לוט לא ידע. הוא עוד ניסה. לא בפנייה אל האלוהים. אליו כבר לא היו לו מסילות. הוא ניסה בפנייה של אנוס אל אונסיו. הוא ניסה לרצות את רוצחיו. אפילו במחיר הקרבת בנותיו. ביצוע גזר הדין, בכל רגע, היה בלתי נמנע. אבל לוט עוד ניסה.
"וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (שם, ט"ז) ללא הועיל. אברהם לא הועיל בעומדו מול האלוהים -איך יועיל לוט בעומדו מול סדום...?
כאשר גלה הקדוש ברוך הוא אוזנו של עבדו, אבי כל מאמיניו, מה גורלה של סדום, טלטלה תדהמה עזה את אברהם. הוא חרד חרדה עמוקה שמא תיסדק בתוכו אמונתו באלוהיו. אי-אפשר היה בעיניו להשלים עם המחשבה שיש מקום בעולם בו הושחתו כל בני-האדם כולם, עד לאחרון בהם ואין בהם ולו צדיק בודד אחד, ואיך ייספה הנקי מעוון הזה, שעמד בצדקו במקום בו הצדק היה למרמס, עם החוטאים כולם.
"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע" מעיז הוא פניו מול האלוהים. אין הדעת סובלת שמים שכאלה דיניו.
"וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם י"ח, כ"ה). חָלִלָה, חָלִלָה, פעמיים חָלִלָה!
"חולין היא לך, בדייה היא לך, חלול השם יש בדבר!" (ילקוט שמעוני, וירא רמז פ"ע). אם שופט כל הארץ אינו עושה משפט, קדושתו מתחלנת, חרד אברהם חרדה גדולה. הוא הוטל אל הסף מעבר לו מאבד המאמין את אלוהיו.
אותו מדרש בילקוט שמעוני משחזר כביכול את הדיאלוג הבא בין המאמין התמים, השלם, ששאמונתו עומדת במבחן, לבין אלוהיו היושב על כיסא הדין "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" אומר אברהם. "נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם. מה את מערים על השבועה?! מבול של מים אין אתה מביא - ושל אש אתה מביא? אם כן לא יצאת ידי השבועה". האלוהים שבשמו נקראים אנשי אמת להישבע, שומע ושותק. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", זועק שוב אברהם החושש פן אלוהי הדין אינו מודע עוד לחולשות האדם אותו ברא בצלמו וכדמותו והעניק לו בחירה בין טוב לבין רע, בחירה שאלוהים מוותר עליה מעצם הגדרתו. אדם כזה, שאין בקרבו מי שיעשה הטוב ולא יחטא, אם לא מודדים אותו במידת הרחמים אלא במידת הדין בלבד, אין לו תקווה ולעולם בלי אדם בוודאי ובוודאי שאין תקווה. "אם עולם אתה מבקש - אין דין, ואם דין אתה מבקש - אין עולם. את תפוס חבלא בתרין ראשין, (אתה אוחז בחבל בשני ראשיו), בעי עלמא ובעי דינא, (אתה רוצה גם קיומו של הדין וגם קיומו של עולם), אם לית אתה מוותר צבחר, לית עלמא יכיל קאים ( אם אינך מוותר קמעה אין העולם יכול להתקיים)".
והאלוהים אומנם מוותר קמעה, הוא יורד מ-50 צדיקים שהימצאותם תציל את העיר, ואין. ל-40, ואין. עד ל-10. ב-10 הוא הולך. רבי ישעיה איש הורווייץ (1560-1630) הנודע כשל"ה הקדוש על שם ספרו "שני לוחות הברית", שהיה לימים רבה של ירושלים ונפטר ונקבר בצפת, סובר כי היו בסדום צדיקים, 50 בוודאי, אלא שאלה היו ספונים בבתיהם, ועליהם שאל אברהם. אלא שאותם צדיקים "לא היו משוטטים בחוצות לראות מעשה כל אחד ואחד ולהוכיחו. ואף שהם צדיקים גמורים בני עליה, מכל מקום נתחייבו מחמת זה. על זה אמר אברהם אבינו
"אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ" (שם י"ח כ"ד) כלומר, צדיקים שהיו משוטטים בתוך העיר להוכיחם, שהלכו בְּקִרְבָּהּ להוכיחם, אז "חלילה לך!". אבל לא היו.
אברהם לא תלה הצלת העיר בהצלחת הנביאים להשיב אותה בתשובה. מבחן התוצאה לא היה חשוב בעיניו כלל. המבחן היה אם יש נביאים אם אין, אם יש אנשים אמיצי לב שאינם חוששים להתעמת עם מלכים ורוזנים ועם הציבור הנוהה אחריהם שפוט מרצון, או אם מורך הלב סוגר עליהם ונועל אותם בביתם. אם יש - ניצלו הם וניצלה העיר, אם אין, אף על-פי שהם צדיקים - ייספו ותיספה העיר. עיר שאין נבואה ברחובותיה, אין לה זכות קיום, לא לה ולא לנביאיה הספונים בביתם. על אלה ניבא הנביא
"הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב" (חגי א', ד') ועל זאת, על עיר שאין ברחובותיה נבואה, חרבה סדום, ואפילו אברהם ואלוהיו לא יכולים להושיעה...