קראנו בסוף הפרשה הקודמת שאברהם אבינו מל את עצמו ואת כל בני ביתו; מאז ועד בכלל יהודים מלים את בניהם ועושים זאת בשמחה מופגנת. בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אירועים בחיי אברהם שלאחר המילה [בראשית י"ח]: [א] וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אברהם ידע כי תמיד, בכל מקום וזמן נמצא ה', "מלוא כל הארץ כבודו" ממש, אלא שהנוכחות הזאת היא מוסתרת והנברא נדרש להשקיע מאמץ כדי לזהות את נוכחות הבורא בעולם שברא. אברהם השקיע את המאמץ הזה, בזה ייחודו מבני דורו ומכל מי שקדמו לו; ומרגע שגילה את נוכחות הבורא, הוא טרח לפרסמה לכל ולכן זכה שהקב"ה יתגלה אליו כמה פעמים, כפי שראינו בפרשה הקודמת. אלא שיש הבדל בין ההתגלות בפרשה שלנו להתגלויות קודמות, אומרים חז"ל, וההבדל הזה הוא תוצאה מברית המילה.
לפני ואחרי
עד עתה, בכל פעם שה' התגלה אליו בעודו ערל, הוא איבד את עשתונותיו, נפל על פניו; כעת, לאחר המילה, ה' מתגלה אליו וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל. מה מיוחד במצווה הזאת שעד כדי כך השפיעה על יכולתו של אברהם לחוות גילוי אלוקות בלי ליפול על פניו? חז"ל אומרים שאבותינו הקדושים קיימו את כל מצוות התורה עוד בטרם ניתנה. "מצווה" כמו שהבאנו בעבר מהחסידות, זה מלשון "צוותא" וחיבור. על-ידי עשיית המצווה מתחברים לִמְצַוֶוה המצווה. ומכיוון שהמְצַוֶוה הוא הקב"ה, ברור שמדובר בחיבור במימד הרוחני; הפעולה והחפץ הגשמיים של המצווה הם רק כלים שמכילים את הרוחניות שלה. אברהם אבינו ידע שהתכלית היא להתאחד עם האור אין-סוף ולזה הוא חתר כל ימיו וגם הצליח, אלא שלא היו לו כלים גשמיים לבטא חיבור זה, כי הכלים ניתנו לנו רק במעמד הר סיני.
קיום מצווה בחומר הגוף
לכן, אומרים חז"ל, "המצוות שעשו האבות - ריחות (רוחניות) היו, שנאמר [שיר השירים א']: לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" אבל המצוות שאנחנו עושים (המשך אותו פסוק) - שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ. "ריח אין בו ממש" אומרים חז"ל (בהקשרים הלכתיים) כלומר, אינו מציאות גשמית וכאלה היו המצוות של האבות, נעדרות השפעה על המציאות הגשמית של העולם. אבל אנחנו, המצוות שאנחנו עושים הן לא רק בבחינת ריח טוב שאין בו ממש, אלא בבחינת שמן גשמי, כי עברו שידרוג ניכר ומאז מתן תורה הן נעשות בחפצים גשמיים ולכן גם משפיעות בגשמיות העולם. וזה מה שמיוחד במצוות המילה של אברהם, היא נעשתה בחומר של גופו על-פי ציווי ה' ובכך החדירה את הקדושה לחומר העולם, מה שלא היה אפשרי קודם לכן, קודם הציווי, ואברהם עצמו זכה ליכולת לחוות את התגלות ה' אליו בלי לאבד את עשתונותיו.
מצווה לזמן ומצווה תמידית
יוצא אם כן, שהיכולת שקיבלנו במעמד הר סיני, להשכין את הקדושה בחפצים גשמיים, היכולת הזאת היא תוצאה מציווי ה', שהציווי עצמו הוא הנותן לנו את הכוח לבצע אותו בהצלחה. לכן אברהם אבינו, למרות שקיים מצוות, לא מל את עצמו לפני הציווי כי רק בכוח הציווי יכולה הקדושה לשכון בגופו. זה נכון בכל מצוות התורה, כולל כמובן במצוות שהן מדרבנן ואינן כתובות בפירוש בתורה שבכתב. ולמרות שזה נכון בכל המצוות, מיוחדת היא מצוות המילה מכל המצוות בכמה היבטים יסודיים; הראשונה בהן (סתם כי עלתה ראשונה ברעיוני) היא מה שחז"ל מספרים על דוד המלך, שנכנס להתרחץ ולפתע נחרד מהרעיון שאינו עושה שום מצווה בשעה שהוא עירום. אבל אז נזכר במילה ונרגע, שהרי בכל רגע מחייו הוא מקיים מצווה בכך שהוא נימוֹל. כי במילה יש שני עניינים, 'למול' שזו פעולה חד-פעמית ו'להיות נימול' שזו פעולה נמשכת. וזה לא קיים בכל המצוות.
ומה עם תפילה?
ורק לאחר שנימול אברהם הוא זכה להוליד את יצחק והתחיל להיות אַב (מורה ומדריך ל)הֲמוֹן גּוֹיִם כפי שהבטיח לו ה' במעמד הציווי על ברית המילה והוספת האות ה' לשמו. ומעניין שלא מוצאים בכלל שאברהם התפלל שיהיו לו בנים; כל הזמן הוא דואג לאחרים ולא חושב על עצמו בכלל. מתאמץ להציל את אנשי סדום ועמורה, מאכיל ומשקה כל עובר ושב ולא חושב על עצמו בכלל. הוא אפילו מתפלל לה' שירפא את אבימלך (ואנשיו), את זה שניסה לקחת לעצמו את שרה [פרק כ']: [יז] וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹקִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו--וַיֵּלֵדוּ. [יח] כִּי-עָצֹר עָצַר ה', בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם. אבל כאן הועילה כבר תפילתו על הזולת וגם שרה נפקדה [פרק כ"א]: [א] וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר (...). [ב] וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, (...). [ג] וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ (...) יִצְחָק. מכאן לומדים חז"ל כי "המתפלל על חברו, הוא נענה תחילה".
המילה והברית
מצוות המילה מוכרת לכולנו כ"ברית מילה"; זה מפני שבקיום מצווה זו אנחנו מאשררים את הברית הנצחית על הארץ שכרת ה' עם אברהם אבינו, כפי שראינו בשבוע שעבר. הצאצא הראשון של אברהם שנימול בגיל שמונה ימים היה יצחק, שנולד בפרשה שלנו, ועל אודותיו הבטיח הקב"ה לאברהם [פרק י"ז]: [כא] וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. יעקב ירש את המחויבות לברית אחרי יצחק ומאז ועד בכלל, צאצאי יעקב מלים את בניהם בגיל שמונה ימים. דומה כי מצוות מילה נשמרה על-ידי יהודים בכל הדורות בדבקות יתרה, יותר מכל מצווה אחרת בתורה. וכמו בדורנו, גם בדורות קודמים קמו מערערים על נחיצותה של מצווה זו אבל עובדה היא שיהודים המשיכו לקיים אותה במסירות נפש, את המצווה שכל מהותה היא מסירות נפש.
מצווה סגולית
מן הסתם רק מעטים יחסית נתנו דעתם להתבונן במהותה של המצווה, רק מעטים ניסו להבין את ערכה הסגולי הנסתר שבעטיו יהודים מוכנים למסור נפשם בפועל על קיומה של מצוות המילה. ברובד הגלוי, מן הסתם כל יהודי הרגיש כי זהו הקשר הראשוני שלו ושל צאצאיו עם הקב"ה, ולא היה מוכן לוותר עליו. אבל לרובד הגלוי הזה חייב להיות שורש נעלם, והשאלה היא מהו אותו שורש. תורת החסידות מגלה לנו כי בקיום מצוות המילה נפתחים בפנינו עולמות רוחניים נעלים שאין שום דרך אחרת להתחבר אליהם. בכוח עצמו, אומרת החסידות, אם יתאמץ מאוד (כמו אברהם אבינו למשל) האדם יכול להגיע עד לשורש הנבראים; הוא יוכל להבין, להשיג מדרגות רוחניות שאינן גבוהות ממנו עצמו, כמו שהשיג אברהם אבינו בעצמו. אבל כדי לעלות למעלה משורש הנבראים, צריכים את מצוות המילה.
מעלתה של המילה
והדבר נרמז בתורה, מעבר לכך שנאמר בפירוש לאברהם אבינו; שהרי לפני שנימול לא יכול היה להוליד את יצחק ולהיות אַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולאחר שנימול זכה לשתי היכולות. בחסידות כתוב שהדבר נרמז בפסוק מספר דברים. הטקסט המלא הוא [פרק ל']: [יא] כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. [יב] לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. [יג] וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. [יד] כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. בפשט, מדובר ביהודי שעלול לטעון כי כבד עליו להתאמץ להגיע לגבהים רוחניים שאותם דורשת ממנו התורה, וזו התשובה של משה רבינו; הסיכום הוא שאם תעשה את המצוות במודעות הנכונה, במודעות של צוותא וחיבור לקב"ה, תוכל להגיע.
השמיים אינם הגבול
בפרשייה הזאת יש ארבע מילים שראשי התיבות שלהן רומזים למצווה שבה אנו דנים; מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה, ראשי תיבות "מילה". שבזכות מצוות מילה, אפילו השמיים אינם מהווים גבול עבורנו, כי אפשר לעלות ולהתעלות גבוה יותר. ואת זה לומד כ"ק אדמו"ר הזקן (מייסד חסידות חב"ד) מהעובדה שסופי התיבות של המילים האלו, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה, הן י-ה-ו-ה, שם הוי'ה ברוך הוא. שם הוי'ה מקביל לשורש הנבראים, ככתוב [בראשית ב']: [ד] אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת הוי'ה אֱלֹקִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. העולם נברא אומנם בשם אלקים, ככתוב: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. אבל שם הוי'ה הוא מדרגה גבוהה יותר והוא שהפעיל את שם אלקים בבריאה. וזו מדרגת המודעות שאליה הגיע אברהם אבינו בטרם נימול, השיג שיש הוי'ה שמהווה ומפעיל את הבריאה.
עבודת ה' בכל הכלים שיש לאדם
אברהם אבינו השיג את מציאות ההוויה בכוחות עצמו, בהתבוננות מעמיקה, בכוח המחשבה; את מה שהשיג במחשבה הוא השמיע בדיבור לכל מי שיכול להשמיע; ורק אחרי שני השלבים האלה הגיע שלב המעשה בפועל, ביצוע מעשים שתכליתם היא התקרבות לה' יתברך, ועד לשיא כאשר קיבל ועשה את המצווה הראשונה, מילה. אבל אצלנו, אצל צאצאיו, הסדר בעבודת ה' הוא הפוך, המעשה קודם לדיבור והדיבור קודם למחשבה. ועובדה זו מתבטאת הכי טוב במצוות המילה שמתקיימת ביום השמיני ללידה; זהו גיל שבו הנימול אינו שייך כלל למחשבה וגם לא לדיבור, כי כוחות אלו עדיין אינם מפותחים אצלו. מעשה המילה חותם בבשרו את הברית הנצחית שבינינו ובין הקב"ה ובכך מעניק לו את היכולת להתעלות למדרגות עליונות ביותר. אחר כך הוא לומד לדבר נכון וטוב וגם כוח המחשבה מתכוונן לקשר הנצחי עם הקב"ה.