למחרת לקראת שובנו הביתה ניסינו ליצור קשר עם משה כגן, כמוסכם, כדי לבקרו. אולם יכולנו רק להשאיר הודעה שעליה לא קבלנו משוב. מכיוון שהמרחק בין בית הלל שבו שהינו, לבין קיבוץ שמיר, שבו הוא חי ובו הסטודיו שלו, אינו רחוק- החלטנו לקחת צ'אנס ונסענו לשמיר. מצאנו את הסטודיו אבל משה כגן לא היה במקום. רוויטל כלתו, רעייתו של מיכה בנו אמרה לנו שכדאי שנחכה כי הוא הביע רצון רב להיפגש אתנו. מיכה בנו, שהופיע גם הוא , אמר שאביו ישן בבית אבות הסמוך ועמד על כך בתוקף שאין להעיר אותו. אולי כדאי לנו לבוא ב-16:00, כלומר בעוד ארבע שעות לערך. אגב, מיכה יזם את תהליך המיחזור במפעל שלא"ג האולטרה מודרני , מן הגדולים, אם לא הגדול ביותר בארץ, לבדי פלסטיק. כאשר הבנו ממיכה שחבל על הזמן של המתנה, סיכמנו שאני אקבע מועד לשיחת טלפון עם כגן ואדבר אתו על דברים שלא רואים בציורים. רוויטל שממנה ביקשנו להיפרד, בינתיים נעלמה. כעבור כחמש דקות בשעה שאנו כבר בדרכנו לרכב - הופיעה רויטל ובישרה שכגן יבוא מייד. בכך לא הסתפקה אלא ביקשה שבעלה יביא אותו. זאת כדי שהוא ישתכנע מה רצונו של אביו. אני מציין אפיזודה שולית זוטא זאת מכיוון שיש לה חשיבות מעבר לנושא של אמנות ואמן. החשיבות היא בכך שאם אדם מבוגר,יהיה אמן או איש אחר, רוצה לראות אנשים שהוא הזמין, החשיבות שהוא מיחס לזה היא מעבר לכיבוד ההזמנה. היא בעצם השאיפה למפגש עם אנשים. הקשיש רוצה להיפגש עם מה שהוא סמל החיים. וסמל החיים הם אנשים מהלכים. ואדם כמו משה כגן, אוהב בריות, והמפגש הזה היה חשוב לו מאוד, ככול הנראה. רוויטל, בניגוד לבעלה, הבינה היבט זה ועמדה עליו. היא צדקה. ה-ראייה: תוך חמש דקות הופיע אדם בן 92 בהליכה זקופה ובחיוך רחב וזרועותיו פשוקות כאילו ביקש לחבק בבת אחת את כול החבורה,מבוגרים וצעירים, ביחד, משפחה רחוקה כאילו, שמזמן לא ראה אותה. משה כגן הגיע לארץ בגיל 25 כשמאחוריו מסע אודיסיאי, שהביא אותו עד לבאקו שעל הים הכספי בתקופת המלחמה, ולפניו בארץ -נתיב קשה של דרך זרועה חוויות טראומטיות, שכול ואף ייסורי מחלה. חשוב היה לי כעיתונאי, כפובליציסט וכמי שעוסק בכתובים בכלל, לשמוע אותו. וכפי שכבר ציינתי, ברשומות שלי בעבר, אני לא עוסק באומנות. אבל כן עוסק באנשים. לאחר שהתרשמתי ממה שראיתי ולאחר שראיתי את האדם, ברור היה לי שאיש כמוהו לא מראיינים לפי הנוהל המקובל. לכול היותר משוחחים אתו. אם יש לפניך מעיין - תן לו לזרום. מכאן שגם מעשית, הכי מועיל הוא לבקש ממנו דבר פשוט מאוד: "ספר לי מה היה שם, משה?" אין לך טריגר טוב יותר לשיח מעניין מאשר לאפשר לבן שיח, ובייחוד אדם מבוגר, מונולוג שמפליג לים הזיכרונות. כגן לא חיכה רבה. הרובה שלו היה טעון. הוא הטה את ראשו לאחור, אות וסימן שהוא חוזר במנהרת הזמן, לשָם .והסיפור פרץ כמו הנפט בבארות באקו, שם בעצם מתחיל הסיפור הגדול. ידיו פסוקות, נעות קדימה - לשָם ואחורה - לשָם אחר, ושם מעבר לסמבטיון הזמנים, מצוי הסיפור. וזה, כאמור, לא רק סיפור. זאת הנפשה של האירועים, כאלה שאפילו צייר כמוהו לא נותן להם ביטוי במכחול אלא בפה. או בסרט. ושם בפולין ובאזרבייג'אן לא היו לרשותו של כגן צוותי צילום. אבל הזיכרון נשאר - צלול וחד. והאיש לוקח אותך אתו לאוקיאנוס של הזיכרונות, המפרשים מועלים ולדרך. מסביב יושבים כמה מבני הדור הצעיר ואוזניהם כרויות. מפגש עם ההיסטוריה, שלמדו, או שלא למדו. כאן יש עד, ועדים מתקופת השואה הם בחזקת specimen מעין שמורה היסטורית. אם מדובר באדם כמו משה כגן שיודע לספר, אין לך דבר מרתק יותר.

כגן נולד בשנת 1923 בעיר קרֶמניץ,כיום באוקראינה ואז בפולין בפלך וולין במזרח המדינה.משפחתו הענפה, כרגיל בקהילת יהודי פולין, כללה אנשים מכול הסוגים, המקצועות, מפלגות, מעמד כלכלי וחברתי. הוא מספר באיזו אווירה הוא גדל, הסביבה היהודית, השבט, השאיפות של הוריו לגביו והשאיפות שלו עצמו. הנער, היה אדם מעשי מאוד עוד בנעוריו. אף שהצטיין בציור, הוא הבין מהר מאוד שמאומנות הוא לא יתפרנס ולכן הכין עצמו ללמוד טכנאות שיניים, כמקצוע מבוקש עם עתיד. עם פרוץ המלחמה והוא בן 17 כבשו הסובייטים את העיירה במסגרת הסכם ריבנטרופ- מולוטוב, על חלוקת נתחים ממזרח אירופה בין המדינה הקומוניסטית לבין הרייך הנאצי. המשפחה שהתפרנסה בכבוד והיו לה אי אלה נכסים, התרוששה עד כדי העדר יכולת לפרנס עצמה.הצעיר שטרם מלאו לו 18 החליט לנסות את מזלו הרחק ממקום מגוריו, בעיר באקו הבירה של הרפובליקה של אזרבייג'אן במסגרת ברה"מ ושל אזרביג'אן העצמאית כיום. המרחק בין שני הערים הוא כ-2600 ק"מ, כמו המרחק בין תל אביב לרומא. באקו היא עיר עתיקה שראשיתה במאה השביעית לספירה שבה שלטו הפרסים עד למאה ה-18 כאשר היא נכבשה על-ידי חייליה של קטרינה מלכת הרוסים. הם אלה שגילו את העושר שטמון באדמתה ועם הזמן באקו הפכה לאחד המפיקות הנפט הגדולות בעולם. היא הייתה גם הבסים הימי הראשי של הצי הרוסי המזרחי בים הכספי. לאחר תהפוכות שונות מדיניות, צבאיות וגיאופוליטיות הפכה אזרבייג'אן כרפובליקה של ברה"מ ב-1918 בחגורה הסובייטית של ארצות הקאווקאז. משה ועוד חבורת צעירים, ביניהם שלושה יהודים שהחליטו לעקור מקרמניץ, קוו שבמקום החדש יש סיכויים לא רק שירוויחו את לחמם אלא גם יעשירו את הכישורים שלהם כול אחד בתחומו. ואכן כאשר משה וחבריו הגיעו למקום בשלהי 1939 העיר הייתה נתונה בתנופה כלכלית נמרצת. היא שוותה לאנשי מקצוע והובאו אליה מומחים שונים. "כאשר צריך מומחים גם הסובייטים ידעו איפה אפשר למצוא אותם- אומר משה בגאווה - הולכים ליהודים. בקרבם יש רופאים, פרופסורים, עורכי דין, וגם טכנאי שיניים כמוני. רבים שבאו במסגרת זאת לבאקו היו פליטי שואה ממזרח אירופה. השלטונות הרוויחו וגם היהודים האלה.הקומוניסטים לא אהבו אותנו, אבל הזדקקו לנו. וכשלא הזדקקו - אז "פאשלי.( הכוונה היא: לכו לכול הרוחות- צ.ג) " מסביר משה. משה התחיל להתפרנס מטכנאות שיניים. הוא היה זה אשר הביא למקום את "ההמצאה" לעשות כתרים לשיניים מפורצלן, שעד אז לא הכירו את התהליך בבאקו. אלה לרוב הובאו מגרמניה. יחד עם זאת הוא לא הזניח את אהבתו לציור. וככה הונצחה באקו ברבים מציוריו בעת ההיא. באקו היא עיר ציורית מאוד והוכרה כמורשת עולמית על-ידי אונסקו. אולם באותם ימים של תהפוכות איש לא נתן דעתו על יפי המקום. "אנחנו היינו בעיר הלבנה", מספר משה כגן. "העיר הלבנה, הייתה למעלה, ומשה מרים ידיו, ובחלק הזה של העיר גרו אנשי המעמד העליון של המפלגה ושל העיר. "השלחטא" ( האצולה - צ.ג). כלומר המכובדים מאוד והמכובדים, אזרחים וגנרלים עם הרבה נחושת על החזה. אנו גרנו יותר למטה, וככול שהמדרון הלך והשתפל" -מטה כגן את ידו כלפי מטה- "ככה ירד המעמד. אבל מצבנו היה טוב הרבה יותר מאשר אלה שהיו למטה. אני לא יודע בדיוק מדוע זאת הייתה עיר הלבנה, אבל אני יודע בדיוק מדוע זאת למטה נקראה "העיר השחורה". זאת העיר החדשה שנבנתה לאחר גילוי נפט באזור. הכול נראה היה מפויח,שחור, גם הסביבה וגם עובדי הקידוחים. ריח הנפט והדי הגופרית של הביצה בסביבה, שגם היא מצויה במקום עלו למעלה.המראות והריחות הגיעו אלינו. אלה לא היו נחמדים. אבל אני לא יכולתי להתלונן. מצאתי פרנסה ויכולתי לתמוך במשפחתי. שלחתי להם מדי חודש כסף. שמחתי שבחרתי במקום". כמה חודשים לאחר שהותו במקום הוא נדרש להשתתף במסגרת קורס לגדודים צעירים, כמו הגדנ"ע אצלנו והקומסומול ברוסיה. שם המדריכים גילו את כשרון הציור שלו. הוא נשאל אם יוכל לצייר את גדולי האומה והרפובליקה. " כאן זקפתי את הגוף ואמרתי בגאווה: ודאי שאוכל. באיזה גדול אתם רוצים אותם? כמה שיותר גדול אמרו לי.כמובן שיש גבול לגודל של ציור, שזה ציור ולא תמונה. על-פי צילומים שנתנו לי ציירתי פורטרטים בגודל של מטר על שבעים ס"מ של סטלין, לנין, מולוטוב. מנהיגים אחרים הוא הרי חיסל ביניהם ז'ינובייב, קמנייב ובוכארין. כמה מרשלים צבאיים, כמו גיבור ברה"מ המרשל ז'וקוב, הגנרל רוקוסובסקי, ממוצא פולני, המרשל קונייאב, ואחרים וגם מנהיגי הרפובליקה. כהוקרה על עבודתי קבלתי יותר מחמש מאות רובל. אומנם טענתי שעשיתי זאת בהתנדבות, אך הם עמדו על כך שאקבל בעבור כול ציור 50 רובל. כול הכסף הזה נשלח הביתה.להם זה עזר ולי זה עשה טוב שגם בעיני משפחתי, שאותה עזבתי, קבלתי את ההחלטה הנכונה".

עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה, במבצע "ברברוזה" ביוני 1941, וראשית הכיבושים הגרמניים חל שינוי דרסטי בכול מערכת החיים בעיר ובעיקר במצבו של משה כגן. באחד הלילות הוא נקרא למפגש עם איש המודיעין איש הק.ג.ב. "הוא לא קרא לי 'חבר' כמקובל, אלא 'אזרח' וכבר הבנתי שמשהו לא מריח טוב. הוא אמר לי בפשטות שבריה"מ במלחמה ולכן כול מי שלא נולד בבריה"מ ואין לו דרכון סובייטי, צריך לצאת מן העיר, שהיא עיר מפתח אסטרטגית. התבקשנו לקחת את החפצים המועטים שלנו, הועלינו על אוניה ושטנו לעבר השני לעיר קרסנובוצק. קרסנובוצק לא הייתה באקו היפה - היא הייתה ההיפך הגמור. זאת הייתה עיר הגליה מתקופת הצאר, מוזנחת, עלובה, מפויחת, מעלה צחנה. כאן לא היה צורך בטכנאי שיניים וגם הנוף לא עודד ציור. כאן היה צורך בפועלי ניקיון. אבל מי חשב על ניקיון. היה צורך בבעלי מקצוע שקשורים בנמל ובאוניות. וככה נהפכתי מטכנאי שיניים לעוזר של חשמלאי".מסיים כגן קטע זה של סיפורו. בין לבין מישהו שמע את משה מדבר יידיש עם חברו, הלשין עליו שיש כאן גרמני (שכן כידוע הגרמנית דומה ליידיש) הוא נעצר, ורק לאחר מאמצים של ידיו והוכחות שהוא יהודי - הייתי צריך להוריד את המכנסיים ולגלות את העורלה". הוא שוחרר. בעצם, הדברים שמשה כגן סיפר לנו, ברובם הם לא חדשים. מישהו דאג שיינתן להם פרסום. בין היתר ראה אור סיפור חייו של כגן בצורת אלבום ביוגראפי של ענת קידר, חברת קיבוץ שמיר. אבל כפי שציינתי, לראות את כגן חי משחזר אותה תקופה קשה, טראומטית, נוראה, כאשר הוא בניכר וכל משפחתו נותרה מאחור, ואחר כך הושמדה בשואה, המשמעות היא אחרת לגמרי. מה גם שתמיד כנראה יש לו מה להוסיף על מה שנאמר ונכתב. איזה פרט שבו הוא נזכר, אפיזודה, ניואנס. יש. בייחוד כשהדברים באים מאיש בן 92 שזיכרונו לא בגד בו, עד לתיאור דקויות קטנות, כמו פרצופים, הוויות של אנשים. הוא תמיד יכול להוסיף. מעיין מפכה. וגם בקטע הזה הסיפור של כגן לא נגמר אלא מתחיל פרק חדש של התגייסותו לצבא הפולני. הצבא העממי-קומוניסטי בחסות סטאלין, שהוקם בבריה"מ, בניגוד לצבא הפולני הלאומי בחסות לונדון, פרשה ארוכה ומזימתית של סטאלין, סיפור בפני עצמו. גם הדרך לצבא לא הייתה קלה. לבסוף הוא הצליח ונעשה לוחם מן השורה. הוא לחם בזירת המערב, כולל המצור על וורשה. הוא מתאר איך במשך חדשים הוא שכב בשוחות ממש בקרבת העיר עד שנכבשה בינואר. ביודעי את סיפור המצור הסובייטי על וורשה והשתהותו של הצבא האדום בכיבושה, אני משער שגם כגן היה מודע לכך, ואפשר שחשב לעצמו שמא ניתן היה להציל קצת יהודים, בתקופה שבין המצור לבין הכיבוש. ואחר כך בברלין. רק שם נודע לו שרוב משפחתו נספתה. הוא חזר לפולין ומצא את החורבן. הוא החליט לעשות את הצעדים הראשונים לקראת בואו לארץ ישראל. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" , והיה מדריך והרוח החיה בשיקום התנועה בפולין שלאחר המלחמה והכנתה לעלייה לארץ. פעילות זאת זיכתה אותו בסרטיפיקאט( אשרת כניסה) לארץ ישראל המנדטורית זמן קצר לפני מלחמת העצמאות.האוניה הגיע לארץ ממש במהלך מלחמת העצמאות, אבל זאת הייתה כבר ישראל. היעד שלו היה קיבוץ שמיר בגליל.

אבל לא אדם כמשה כגן ינוח על זרי דפנה של ציור. בשל מיקומה של שמיר, שלדעת ארכיאולוגים שדותיה מצויים על חורבות עיר הלניסטית, כגן התחיל לאסוף עתיקות והקים מוזיאון ארכיאולוגי בשמיר. ואם בכך לא די הוא נמנה גם עם מקימי "אופטיקה שמיר" בתחילת שנות ה-70, וסיים את עבודתו במפעל בשנת 1995. כיום, מלבד כול מיני תופעות רגילות של גיל, הוא מתפקד מצוין למעט השמיעה שלו. הוא לובש מכשירי שמיעה שמחוברים בצינורית שמשתלשלת כלפי מטה. כול זאת במהלך מסע קשה של שכול (בנו בן ה- 18 נהרג בטיול), של קשיים חברתיים, של מחלות כולל מחלת הסרטן שבה חלה לפני כמה שנים והרופאים לא נתנו הרבה זמן. אבל כגן התגבר. הוא ניצול שואה. הוא שורד. הוא איש של תעצומות נפש, שעבר את כול מרוץ המכשולים, שם וכאן, מעשה אדם וטבע ומוסיף ליצור, להציב לעצמו מטרות לחתור ליעדים. מעניין שלאחד הציורים שלו משנת 1996 שנמצא במקום בולט באטליֶיה בקיבוץ שמיר הוא קורא "קמילה". הוא מצביע על הציור, אך משום מה נמנע מלפרש. אפשר ולפני 17 שנה כשהוא בן 75 הוא חשב שהצמיחה היא כבר מאחוריו. והרי אחרי הקיץ בא הסתיו. אולי חשב שהוא הגיע למחוז חפצו בסערת הימים של השנים והימים של העולם והארץ . הרי הוא התחיל ביָם. בהיותו תלמיד בבית הספר בשיעור של ציור ביקשה המורה הצעירה מריה יאנגרוצקה שכול תלמיד יצייר את מה שהוא רוצה להיות. משה כגן צייר מלח שמפליג למרחקים בספינה קטנה על ים סוער, שגליו מביאים אותו לאיזו ארץ אקזוטית. המורה כשראתה את הציור אמרה לו באמפטיה רבה: "אתה לא תהיה מלח, משה, אתה תהייה צייר". ולא יכול להיות דבר מופלא יותר לאמן מאשר להפליג במרחבים לאן שלבו חפץ. ההרים מתנשאים לגבהים ומשה כגן עדיין מפליג אל הנופים שלהם בהרי הגליל.