אודה שאינני נמנה עם אלה הנוהגים לקרוא את הגותך. לא קראתי מעולם את מאמריך או ספריך. אין לי דעה קדומה עליך וגם אינני יכול להצביע על הסיבה מדוע לא קראתיך. אין לי תירוצים טובים כדי להסביר למה. סתם כך. חרגתי ממנהגי מגונה זה וקראתי את דבריך לגבי היורדים. אז הבנתי שלא טעיתי בבחירתי לא לקרוא אותך.
ייתכן שמעמד מיניסטר גורם לאנשים לאבד את רגישותם לזולת, ליפול אל תוך אמירות אומללות, ולקבוע עובדות מופרכות. אחרת אי-אפשר להסביר את דבריך לגבי היורדים. גם השימוש בשואה, במובלע אמנם, והניסיון להרביץ באחרים ציונות מרום מעמדך כשר, יש בהם משהו שחצני, אפילו מתנשא. אותי לימדו הורי שמידת הצניעות היא מידה נעלה, ושאף פעם אין זה ראוי לדון את מעשיו של חברך עד שלא תימצא במקומו. אך, כאמור, יתכן ומשרת שר בכיר משנה בני אדם, גורמת להם לדבר מבלי שהם מודעים לעובדות והמצוקות, ומעבירה אותם על דעתם.
אין בכוונתי לנסות ולשכנע אותך שטעית. סביר להניח שגם בלתי אפשרי לשכנע אותך. בכל זאת, גם אם המאמר הוא ביטול זמן יקר, אני מוכן לקחת את הסיכון. אני מקווה שלא תכעס על תעוזתי לכתוב לך, אדוני שר האוצר המלומד, מכתב גלוי בו אעסוק במיקרו כלכלה/חברה/פרנסה, ולא במקרו בו אתה מצוי יותר ממני. אספר שני סיפורים של אנשים פשוטים, ציונים בלב ובנפש, פטריוטים למופת, אך פרנסה יוק.
ירון (שם בדוי), בן 55, נשוי פלוס שני ילדים, עבד במשך יותר מ-20 שנה באחת החברות המובילות בתחום ההיי-טק בארץ ובעולם. כמתמטיקאי מאוד מוערך ובוגר הטכניון במדעי המחשב, עשה חיל בחברה המדוברת. לפני שלושה חודשים נקרא אל המנהלת החדשה, צעירה כבת 35, מלאת ביטחון עצמי וחוצפה ישראלית מוכרת, ונתבשר ירון על פיטוריו הקרבים. המנהלת הראתה סימני עצבנות מובהקים כשנשאלה לפשר הבשורה. כל ניסיונותיו של ירון להבין מהי הסיבה עלו בתוהו. המנהלת קובעת גורלות. הסברים אינה חייבת לאף אחד. לא התראות, לא הזהרות. ניסיונותיו של ירון למצוא עבודה במקומות אחרים לא הועילו. הגיל, רחמנא לצלן, היה בעוכריו. כיום, ירון גר בפריז, עובד במקצועו, מוערך למרות גילו, עסוק במחקר מעניין בטכניון הפריזאי. המעבר היה חד, כואב, מבהיל אפילו, אך כשפרנסה חסרה ואין אפשרות לגדל את הילדים כפי שראוי לעשות זאת, הציונות נשכחת, השירות בהנדסה קרבית, בסדיר ובמילואים, לא מועיל לאף אחד, ואז אדם מחפש את עתידו. לך השר לפיד לא אכפת ממנו ושכמותו, האמת היא שגם להם, ממש כך, לא שמים על דבריך. אגב השר לפיד, שכחתי לספר לך שהוריו של ירון גם הם היו "בוגרי" מחנות.
משה (שם בדוי), ד"ר בכימיה ובעל ניסיון רב בתעשיה, בן 46 בלבד, ובכל זאת הספיק הרבה, יושב בביתו מזה חצי שנה. לא תאמין, אך הוא גר באחת השכונות בירושלים וזאת מבחירה, שכונה שבעיני הפלשתינים היא התנחלות ממש. משך חמש השנים האחרונות עבד משה באוניברסיטת תל אביב כחוקר אחת המעבדות המכובדות. לא עבודה מי יודע מה, אך בכל זאת עבודה. והנה, לפני מספר חודשים נסגרת המעבדה מפאת חוסר תקציב. חיפושיו אחר עבודה לא ממש הנעימו את זמנו. בקיצור, עד היום הוא ללא עבודה. אז מה עושים, מר לפיד: צדקת: מחפשים בחו"ל, אצל הגויים. בעת כתיבת שורות אלה יש בידי משה כמה וכמה הצעות מאוד מפתות מחברות באירופה וארה"ב. לצערי, אני יודע את מה תהיה התוצאה.
הייתי יכול לספר לך גם על מיקי (שם בדוי) אשר עשה פוסט דוקטורט באוקספורד, חזר לארץ וחש שמתבזה בתור מובטל. כיום הוא פרופ' מוערך מאוד בדבלין, אך בטוחני שהבנת את הבעיה.
זוכי פרס נובל האחרונים אינם באמת ישראלים אלא יש להם אזרחות ישראלית בלבד. הם שם כי אף אחד לא השתין לכיוונם כפי שאתה ושכמותך עושים כשמכללים ומבזים את היורדים מבלי לדעת מדוע עשו זאת.