יום שישי, הפרלמנט מתכנס כמנהגנו והפעם אירחנו חבר, עיתונאי, שבא מבאר שבע לבקר בעיר הגדולה. הוא סיפר: "שירתתי במילואים ביחידה של חיל החינוך ובמסגרת תפקידי הרציתי בפני חיילים-עיתונאים בגלי צה"ל ובבמחנה. כאשר השתחררתי מן המילואים, זה לא היה באחרונה, פנו אלי מ"במחנה" וביקשו שאחזור להרצות. "אבל אינני איש מילואים יותר", אמרתי. ובכל זאת הזמינו אותי, הפעם בתשלום.
"אחרי ההרצאה חתמתי על איזה טופס ופרשתי מרוצה.
עברו ימים אחדים, והביורוקרטיה עובדת - הגיע מכתב ממשרד הביטחון ובו בקשה לפרטי חשבון הבנק, שאליו יעבירו את התשלום בעד שתי ההרצאות.
"דיווחתי כמבוקש וחיכיתי. לא עברו ימים רבים וקבלתי עוד מכתב. היה זה טופס למלא, כדי לקבל אישור של "ספּק למשרד הביטחון". טוב, חתמתי. כבר אינני זוכר אם היה זה מכתב רשום, או סתם מעטפה שהגיעה בדואר.
חלף זמן מה והביורוקרטיה לא נחה - הגיע עוד פקס. הפעם היה זה טופס חדש, שבו נתבקשתי לחתום על הרשאה - שמשרד הביטחון יוכל למשוך בחזרה מהבנק כספים עודפים. אם, בטעות, ישלמו יותר מדי בעד שתי ההרצאות. נראה קצת מוגזם, אבל, מילא, חתמתי ושלחתי.
הימים הפכו לחודשים, הטפסים אומנם נשלחו אבל חשבון הבנק לא ראה את פעמי משרד הביטחון. במקרה, למדה בכיתתו של בני תלמידה, שסבתה עבדה במדור התשלומים של המשרד. שיח הורים עם הסבתא הניב תשובה מופתעת: "מה, לא שילמו עדיין? אני אטפל בזה!" היה אפילו סימן קריאה בנימת הדיבור שלה.
אז הסוף ידוע - עברו שנים והמכתבים ממשרד הביטחון הפסיקו להגיע - וגם הכסף לא הגיע. תקציב משרד הביטחון חסך את התשלום בעד שתי הרצאות. "להבא, לא ארצה בפני חיילים בתשלום. בהתנדבות, אולי", סיכם ידידי את הסיפור.
שיחה בחנות
גבר מבוגר ומהודר נכנס לחנות צעצועים בחיפה, קונה כמה דיסקים לנכדה, ושואל בחיוך ליד הקופה: "יש הנחה למסכנים?"
שני המוכרים הצעירים צוחקים והמוכרת מתעשתת: "כאן כולם מסכנים"...
הגבר: "אני שואל את השאלה בכל חנות וזאת התשובה הטובה ביותר שקיבלתי. וחוץ מזה, קבלו עצה, אנשים צעירים: אף פעם אל תקנאו באף אחד"...