יש סרטים המיועדים לנשים בלבד. ואף כי הסרט מנסה לשחזר דרמה ביוגרפית של הנסיכה לאחר פירודה מבית המלוכה ומבעלה הנסיך צ'ארלס, זה סרט טרגי רומנטי על סף הקיטש, העוסק בשנתיים האחרונות של הנסיכה ובניסיון לשקם את חייה בעזרת אהבה חדשה - אהבתה למנתח הלב הפקיסטני. את תפקיד הנסיכה מגלמת השחקנית האוסטרלית נעמי ווטס. את תפקיד המנתח ממוצא מוסלמי חאסנט חאן מגלם השחקן נאבין אנדרוז, דמות שטחית ולא מרתקת במיוחד. מעבר להיותו מכור לעבודתו הרפואית, שהיא מודגשת בסרט כהצלת חיי אדם, הוא חובב ג'אז, מעשן בשרשרת ואוכל אוכל-זבל. הם שני עולמות שהקשר ביניהם אינו מתאפשר משום בחינה. הוא מוסלמי, היא נוצרייה; הוא רופא מופנם, היא נסיכה פופולרית; היא גרושה והוא רווק, נתון לדעת קרובי משפחתו המאוחדת והגדולה, בעיקר לקביעותיה של אמו; היא מבודדת חסרת משפחה, ובלתי מקובלת במשפחת המלוכה בשל התנהגותה האישית והציבורית. המאהב המוסלמי האחר שלה, אשר נהרג יחד עמה בתאונת הדרכים המפורסמת, הוא דודי אלפאייד, המוקרן בסרט על היאכטה שלו, ללא שום הדגש על אישיותו או חלקו בחייה המורכבים של דיאנה. קשה לזהות במשחקה של נעמי ווטס את אופייה הביישני, הצנוע והפשוט של מלכת הלבבות, הנסיכה פשוטת ההליכות, שלא הסתדרה עם גינוני המלוכה והטקסים השמרניים שבארמון בקינגהאם, וכל רצונה היה לפעול למען הנזקקים והחלשים בחברה, באנגליה וברחבי העולם כולו. עוצמתה ועצמיותה של הנסיכה האמיתית, כוחה והשפעתה על ההמונים אינם מודגשים בסרט. הדמות על המסך נראית לנו שטחית, עסוקה יומם וליל ברומן הפרטי שלה, החשאי והאובססיבי לרופא. ואילו הוא מגלם דמות אגוצנטרית העסוקה בייעודו כרופא מצליח, שאינו מוכן להכיל בתוכו את אהובתו האישית, מפאת החשש לאיבוד פרטיותו ולחשיפתו בפני העולם כולו בגלל כישוריה ופרסומה של דיאנה. בית-המלוכה אינו מודגש בסרט, גם לא אהבתה הגדולה של הנסיכה לילדיה. מסופר כי דיאנה חיה בגפה בארמון אחר, וכמעט אינה נזקקת לשירותים המלכותיים. היא מתנהגת כאדם רגיל, מן השורה, רצה בפארק, אוכלת טוסט ושעועית אפויה עליו, ואף לבושה בפשטות, למרות שנחשבה בחייה לאייקון אופנתי זוהר, והייתה לבושה כשחקנית קולנוע זוהרת ויפה. את התסריט כתב סטיבן ג'פריס, תסריט רדוד, שבו קלישאות לרוב, ולא מעניין בעליל. הוא כנראה מכשיל את הסרט כולו. ביום הסרט נעשה על-ידי הבמאי הגרמני אוליבר הירש בייגל, שביים גם את הסרט "הנפילה", על חיי היטלר. ולבסוף לא למדנו דבר חדש על הנסיכה האגדית אבל רציתי לראותה על המרקע בשל דבר אחד: זכיתי לראות את דיאנה מקרוב, בביאנאלה ה-50 בוונציה, כשבאה לפתוח את הביתן האנגלי. היא נראתה יפה ועדינה, אישה בעלת אישיות מיוחדת, דעתנית למרות שבריריותה ודקיקותה. היא חייכה בביישנות ורק אמרה בפשטות כובשת: "הלו".

אילנה סלמה אורתר - אמנית רב-תחומית - נעה בין תל אביב, ברלין, לונדון ומרסיי, בהן יוצרת היא פרויקטים אמנותיים-אורבניים, site specific, העוסקים בדיאלקטיקה שבין המושגים עקירה, פליטות והגירה במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי, לבין המושג 'מחנה'. כל פרויקט הוא יצירה בשלבים הבאה לבטא מצבים שבהם המורשת של היחיד או של הקולקטיב נדחקה ואף נמחקה; מצבי חרום ארכיטקטוניים, חברתיים ופוליטיים שבהם המושגים זיכרון וזהות מועלים כסימני שאלה. על-ידי שיחזור של שברי זיכרון, שכתובם, עיבודם והעלאתם היא חושפת עקבות ומבקשת להעלות אותם לתודעה. המיצב 'קִפסול' הוא ארכיון חי המורכב ממיכלי זיכרון עתידיים הגונזים, 'מְקפסלים', עבודות על נייר שנוצרו לאורך השנים. הרישומים, 'עקבות על נייר', הם מעין דפי מעבדה העוברים תהליכים של היעלמות, הסתרה או מחיקה. הם חושפים קטעים גיאומטריים הנראים לעתים כחלקי מבנים, שלדי בניינים, חלקי גשרים, מפת-שטח, תצלום ממבט הציפור או מוצר ארכיאולוגי, ולעתים הם כמגילות קלף מחוק שעליהן חריטות ושריטות המפוררות את הנייר והדימוי. בתוך מיכלי הזיכרון, מיכלי זכוכית שקופה, שהם בעלי מימדים משתנים והנוצרים אחד-אחד על-ידי ניפוח זכוכית, האמנית יוצרת תהליך ההופך בנייר ומעבד אותו כחומר עבודה. דוגמה לשתי עבודות הן קפסולות זכוכית המכילות כל אחת לחוד (1) הגדלה משמעותית של טביעת האצבע של האמנית כדימוי המייצג: מעברי גבולות, זהות, חתימה ביומטרית, חדירה לפרט, שליטה; (2) תעודת הלידה של האמנית ילידת אלכסנדריה הכתובה ערבית. אירית הדר, אוצרת התערוכה, כותבת כי "יצירתה ה'אוטוביוגרפית' של אילנה סלמה אורתר מעוגנת בחוויות מכוננות של עקירה, פליטוּת ונוודוּת, ועימן התובנה שזהות היא תהליך מתמשך ובלתי פוסק, המזין את עצמו במהלכים של צבירה ובחירה. משקעי עבר אלה הצמיחו בסלמה אורתר רגישות למצבים של התערבות כוחנית בחייהם של אנשים ושל השעיית חוק (בכסות של 'מצב חירום') המכשירה הדרה חברתית ועקירה פיזית ופוליטית. "...מיצב הרישומים קִפסול, שבו פרטים רבים מפעולות ומיצבים קודמים, הוא מעין קפסולה המחזיקה תמצית ממכלול יצירתה של סלמה אורתר. אומנם המיצב ממוקם בתוך מוסד המוזיאון, בקובייה הלבנה של הגלריה, כשהוא מבודד ומנותק מאתרי החירום ומהטראומה האישית שהתניעו אותו - אולם בתוך כך הוא סופח אליו מאיכויותיו של המוזיאון כאתר של התבוננות ופתיחוּת ליסוד הפואטי החמקמק; כמקום שאמנם מנתק את הפרויקטים (נוכחיים וקודמים) מן הרצף ההיסטורי, אך זאת כדי למסגר ולהמשיג את התשוקות והחוויות הטראומטיות ולדבר מתוכן על המתח המובנה בין מצב החירום לבין העשייה האמנותית". התערוכה במוזיאון אוצרת בתוכה גם קליפ המייצג את המיצב "תעודת מעבר" על מחנה היהודים במרסיי. המיצב הנ"ל המוצג בימים אלו במרסיי נעשה בהזמנת "סדנאות אירופה - הים התיכון" AEM במסגרת אירועי "מרסיי: בירת התרבות האירופית לשנת 2013". ראשיתו בפרויקט קודם של אילנה סלמה אורתר במרסיי, שעסק במחנה ארנאס "מחנה היהודים" והוצג לראשונה במוזיאון לאמנות עכשווית בעיר במסגרת העונה הישראלית בצרפת "ישראל בראי האמנים" 1998-99. ב-2005 הוצג שלב נוסף של המיצב במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, ונלווה לו הספר מחנה היהודים (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום אמנות). ב-2006 זכתה האמנית בפרס שרת המדע התרבות והספורט לאמנות ועיצוב. מחקר רפלקסיבי על כל הפרויקטים לאמנות של סלמה אורתר תחת הנושא של "סיוויק פרפורמנס ארט ואדריכלות חירום", היה נושא הדוקטורט אשר הוענק לה באוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון בשנת 2008. עבודותיה של סלמה אורתר נמצאות באוספים רבים, פרטיים וציבוריים, בארץ וברחבי העולם, ביניהם מוזיאון מטרופוליטן ניו-יורק, מוזיאון גוגנהיים ניו-יורק, מוזיאון ברוקלין ניו-יורק, מוזיאון פילדלפיה, מוזיאון סטדליק אמסטרדם, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב.