1. הבחירה בין פגיעה בהתיישבות, הסכמה על קווי 67' או שחרור מחבלים היא כבחירתו של דוד בין רעב, תבוסה או דבר [שמואל ב', כ"ד]. הרצון היה למזער נזקים. עם זאת, גם ל
ממשלה חשוב שתושמע מחאה נמרצת נגד המנהג להשתמש ברוצחים כקלף מיקוח פוליטי. המחאה מבטיחה שהאמריקנים והפלשתינים יודעים שמבחינתנו מדובר במחיר גבוה מאוד.
ועוד הערה שכמעט שלא שמענוה: ישראל דורשת מארה"ב לא לרופף את חגורת העיצומים המתהדקת סביב אירן, למרות הגישושים לקראת מו"מ. זה נכון. מדוע אפוא אנחנו צריכים לרופף את חגורת הביטחון שלנו, לפגוע בצדק ובמשפט, רק כדי לשוחח עם הצד השני? האם אין זה מחליש את דרישתנו ביחס לאירן?
2. רזי ברקאי זימן אתמול לתוכניתו בגל"צ שני פרשנים משני קצוות:
אמנון אברמוביץ' ו
רביב דרוקר... עם ברקאי הם יצרו משולש קצוות בעל גיאומטריה מדהימה: 0 מעלות. שלושתם בוחנים את המציאות מאותה זווית פוליטית ואידיאולוגית. שלושתם מתעבים את הבית היהודי וחושבים שהברית עם לפיד היא אסון ומוכרחים להתירה. לא חלילה בשל רצונם לעזור לנתניהו להכניס את החרדים, אלא כדי להוציא את "אימינאקיצוני" ה"לאומני" מחוץ לממשלה. אגב: סביר להניח כי לוּ סירב נתניהו למחוות השחרור, היו השלושה (והשמאל כולו) תוקפים אותו על "החמצת הזדמנות".
אברמוביץ' התפאר בידיעותיו ב"מדע המדינה": חברי הממשלה נושאים באחריות ולכן אסור להם למחות נגד שחרור המחבלים. אכן שרי הבית היהודי חתומים על החלטת הממשלה, ולכן הצעת החוק שהגישו נגד ההחלטה הייתה מיותרת. אך באשר למחאה - המסורת היהודית מלמדת שלעיתים, אם בלית ברירה הוחלט לעשות מעשה, ישנה גם חובת המחאה, יש לה ערך לימודי, חינוכי ומוסרי. עוד השתחץ, כשקבע שאורי אריאל ו
נפתלי בנט אינם עושים דבר במשרדיהם למעט עזרה ל...
מתנחלים.
ומה אברמוביץ' עושה? הוא נציגה הלא רשמי של
שלום עכשיו בערוץ 2. אויביו אינם חמאס ופת"ח אלא חלוצי הארץ, "המתנחלים". אין הזדמנות שבה אינו מנפק השמצה ביחס לחלוצים היהודים שאבוי, לא קיבלו ממנו הכשר להפריח את הארץ הטובה. למעשה, האיש חי עדיין בשנות ה-80, שפתו ישנה וטרחנית ואינה מסווה את תיעובו כלפי מה שנמצא מימין לו (רוב הציבור).
הפרשן השני היה רביב דרוקר, שכידוע מפרכס את רזי אצלו בתוכניתו "המקור". מבחינתו (מבחינת מאווייו) הברית בין לפיד לבנט כבר מאחוריהם, ואם תיקטע סופית יוכל לפיד (סוף סוף) ללחוץ על נתניהו בעניין המדיני (שם קוד לחורבן יישובים).
התסכית הזה חוזר על עצמו יותר מדי. זכור לרע פורום "פרשנינו" של
רפי רשף. רק פרשנינו. שלשום בערוץ הכנסת צפיתי בשלום קיטל מראיין את... רזי ברקאי. לאולפן הובא אביב בושינסקי, כאילו מהצד השני, בהיותו פעם דוברו של נתניהו. אבל מעולם לא שמעתי מבושינסקי דעות שמרניות. עם ח"כ חיליק בר היו באולפן ארבעה נגד אחד -
דני דנון. שיגרה.
האם אברמוביץ' או דרוקר השכילו אותנו דבר? האירו זוויות עלומות? ייתכן, מנקודת מבטו של
יריב אופנהיימר. מה על נקודות המבט האחרות - האם אין לברקאי ולעמיתיו אחריות לספק אותן למאזיניו?
3. מה מפריע להציב מולם פרשנים בעלי השקפת עולם אחרת, כזו המחייבת את מפעל ההתנחלויות ורואה בו אבן פינה להמשך קיומנו כאן בארץ חמדת אבות? פרשנים האוחזים בעמדה שונה ביחס למעמדם המשפטי של יהודה ושומרון, ואינם רואים בנו כובשים?
ברקאי, כעמיתיו, יבטל את הטענות. מבחינתו - הם יודעים להציג את כל זוויות הראייה על המציאות, גם אם הן דומות. כך נשמע בשידור הציבורי בעיקר קולה של קאסטה קטנה, שלחרפתנו אוחזת בצינורות המידע והדיבור. אלוהים לא בחר בהם. מדובר בפרדיגמה חשיבתית ששטפה את מוחנו: יש עיתונאים ויש ימנים. הדרך לשחרור התודעה הציבורית מתחיל מסימון החבורה הזאת, הצבעה על מיקומם השמאלי המובהק - ומכאן ערעור על זכותם לבלעדיות בתיווך בין המציאות לציבור. בסופה של מחאה גם חומת ברלין זו תיפול. כי לא חלום הוא.