העתיד כבר כאן

לפי דיווחים, הרמטכ"ל בני גנץ אומר לממשלה שצה"ל צריך עוד כסף, ואם לא - יבוטלו אימונים. אלא שבצה"ל יש הרבה מקומות שאפשר לקצץ בהם ולהעביר את הכסף למקומות אחרים. דוגמה לכך היא הכמות העצומה של חיילים בשירות סדיר. בשירותי הצבאי יכולתי לראות חיילים חסרי מעש בכל שעה של היום. אפשר לקחת את אותם חיילים, ולא לגייס אותם מלכתחילה לצבא ולהעביר אותם לשירות לאומי במקומות אחרים כמו המשטרה, מד"א ומכבי האש. אבל ברור שהדבר לא יקרה, כי הרבה יותר כיף להגיד שאתה אחראי על 1,000 חיילים מאשר על 100. יש להגיד שלפחות פעם, הרמטכ"ל מודיע מה יהיה ולא קובע בעצמו. לעומת זאת, לפני מספר חודשים הודיע גנץ, כי "בשל הקיצוצים בתקציב הביטחון יבוטלו כל התעסוקות המבצעיות המתוכננות לגדודי המילואים עד סוף השנה". גנץ רוצה לנקות את עצמו מאחריות על כל צרה שלא תבוא עלינו. אם לא יעבירו את הכסף כפי שצה"ל מבקש, הוא יגיד: "אל תאשימו אותנו במה שקרה. תאשימו את הממשלה שלא העבירה לנו את הכסף". אם הכסף כן יועבר, צה"ל יוכל להגיד: "לא קיבלנו מספיק כסף ולכן קרה מה שקרה". גנץ למעשה סוחט את המדינה, שהרי אין דבר יותר קדוש אצלנו מאשר צה"ל. מובן שהסחיטה הזו תעבור בשקט, משום ששר הביטחון משה יעלון לא יעצור את זה כי משרדו יקבל למעשה יותר כסף, וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ימנע את זה, כי הוא לא רוצה להתעסק בנושא ולהיכנס לקרב בנושאי ביטחון.

העיתון הכווייתי "א-סיאסה" דיווח, כי בשבועות הקרובים יהיו התפתחויות מפתיעות בנוגע לרון ארד וגם לארבעת הדיפלומטים האירנים שנעלמו בביירות בשנת 1982. מקורותיו טוענים, כי ההתקרבות שבין אירן למערב היא שמביאה להתפתחויות האלו. יש לציין, עם כל הכאב הנלווה לדבר, כי 27 שנים לאחר שרון ארד נחטף, קשה להאמין שהוא עדיין בחיים. יותר מכך, קשה להאמין שאם הוא לא בחיים, ידוע מקום קבורתו. בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל" מספר רונן ברגמן על מה שקרה לארד. לפי המופיע בספר לאחר שנכלא בידי מוסטפה דיראני, נחטף ארד בידי כוח אל-קודס של משמרות המהפכה. ארד הועבר לאירן ולאחר חטיפת דיראני על-ידי ישראל, האירנים דאגו שמא דיראני יספר על מעורבותה בחטיפת רון ארד וכלאה אותו במתקן בלבנון, שם מצא את מותו. אפילו אם המתואר בידי ברגמן הוא נכון חלקית או לא נכון בעליל, הרי שאם ארד היה נמצא בידי ארגון כלשהו, חי או מת, היו מנסים לנהל מו"מ מול ישראל לשחרורו. אחרי כל השנים האלו ואחרי כן העדויות, אני מאמין שתיק רון ארד צריך להיסגר.

השבוע הבאתי סיפור לפיו במהלך מלחמת לבנון השנייה, סיפר הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, פרטים על מבצע עתידי לכתב רוני דניאל. בעקבות טעות כלשהי, דניאל פרסם את הדברים ואותו מבצע בוטל. אבל זה אינו הסיפור היחיד על ביטול מבצע בעקבות ידע מוקדם של עיתונאים. מקרה דומה אחר היה שבמהלך הצגת תוכנית מבצעית בחמ"ל פיקוד צפון, נודע למשתתפים בדיון, כי פרטי המבצע דלפו לתקשורת וכעת הם משודרים קבל עם ועולם. אחרי התעשתות מההלם, המבצע בוטל. בנוגע למלחמת יום הכיפורים כולם מדברים על הקונספציה, בנוגע למלחמת לבנון השנייה כולם צריכים לדבר על הדלפות לתקשורת והתנהלות הצנזורה והכתבים. מבחינת הדלפות, אם אדם מרגיש שהוא לא מסוגל להחזיק סודות אצלו בבטן – שלא יהיה בתפקיד שדורש את זה. לא יכול להיות בצבא מצב שבו אדם עושה ורץ לספר לחבר'ה. ואם תפסו אנשים כאלו, צריך להעמיד אותם לדין בחומרה רבה. צריך לדעת שפרסום מידע כזה אולי לא יפגע בכך אישית ולא ידוע מתי הוא יפגע, אבל מה שבטוח שהוא יפגע. ובחשיפת פרטים על מבצע צבאי שעומד להתרחש, אנשים ייפגעו כאן ועכשיו. בנוגע לתקשורת ולצנזורה, אני לא מבין איך הצנזורה אישרה לפרסם דברים כאלו. הצנזורית הנוכחית, סימה ואקנין-גיל, הייתה גם הצנזורית בזמן הלחימה. היא נכנסה לתפקיד באוגוסט 2005. אולי היא לא הייתה בדיוק שנה בתפקיד, אבל לא צריך כל-כך הרבה זמן כדי להבין שאסור לפרסם פרטים על מבצע צבאי לפני שהוא התרחש. מבחינת התקשורת, נכון שלפרסם סקופים זה כיף, אבל קצת היגיון. חיילים הולכים להיכנס ללחימה, אז אל תספרו איפה בדיוק הם נמצאים, לאן הם הולכים להיכנס, את מי הם הולכים לתפוס, מה אותו מבוקש לובש ומה הוא אכל לצהריים. אפשר לטעון כי פרסום הדברים היה ללא אישור הצנזורה, במקרה כזה היה צריך לסגור את אותו ערוץ טלוויזיה או עיתון או כל אמצעי תקשורת אחר שדיווח על הדברים. אי-אפשר לנהוג בקלות ראש בזמן לחימה ולהאמין שהכל שאפשר לפרסם והכל יהיה בסדר.

יש שלוש בעיות שמלוות אותנו וכנראה ילוו אותנו ב-2014: מדיניות חדשה של אובמה – מדיניות של בדלנות, שאומרת שמוטב להתרכז בצרות הפנימיות. השנייה: מרחב הלגיטימציה – האם אנחנו מסוגלים לעשות את זה? בהקשר לאירן, הלגיטימציה הופכת למרכיב הרבה יותר משמעותי כי אנחנו לא עצמאים לחלוטין. יש לנו את היכולות הצבאיות אבל הלגיטימציה העולמית חשובה לנו. השלישית: אנחנו נמצאים בתקופה שבה האינטרס של האירופים והאמריקנים הוא לצמצם את גובה הלהבות. בסופו של דבר, גם הזמן משחק לרעתנו מבחינת המאמצים, מבחינת האתרים, גם הלגיטימציה משחקת לרעתנו. כך הגדיר יועז הנדל את הבעיות המלוות אותנו כיום מבחינת הגרעין האירני. הוא דיבר השבוע בכינוס "מודיעין וביטחון במזרח התיכון", שנערך באוניברסיטת בר-אילן בידי מרכז בגין-סאדאת ומרכז ארגוב לחקר העם היהודי ומדינת ישראל. לדברי הנדל, ישראל שמה לעצמה מטרה עליונה למנוע את הגרעין האירני. הדבר הוא לא רק מהמחשבה שאירן תעשה שימוש בנשק כזה נגד ישראל, אלא גם מההשפעות הסביבתיות שהדבר הזה יגרום. לדבריו, ישראל יכולה לעמוד במשימה, אבל עד שהיא תעמוד בה המאבק יתקיים במסלול המודיעיני. אם פעם המטרה הייתה לדעת מה קורה בצד האירני, אומר הנדל, המטרה כעת היא סיכול התוכנית תוך המגבלות המוצבות על ישראל.

ארז קריינר, שהיה ראש הרשות הממלכתית לאבטחת מידע, התייחס באותו כנס לתחום הסייבר. הוא התייחס לעובדה שהמושגים שאנחנו מדברים עליהם כיום בשדה הקרב, הם מושגים הקשורים לחוקי הפיזיקה והכימיה. דברים אלו אינם נכונים לגבי שדה הקרב הקיברנטי שיהיה שדה הקרב העתידי. לדבריו, טיל לא יכול לתקוף וירוס, אבל וירוס יכול לתקוף טיל. דבר נוסף הוא שלווירוסים אין חתימה, זאת אומרת – אתה לא יכול לדעת מי שיגר אותם ומאיפה הם באו, דבר שאי-אפשר להגיד על טיל שיורים עליך. בניגוד למנטרה הידועה שההגנה הכי טובה היא התקפה, בתחום הסייבר ההגנה הכי טובה היא הגנה. המטרה הראשית של הסייבר היא להגן על הנכסים שלנו. בסייבר ליריב אין אובדן יכולות, כי לא נגמרת לו התחמושת והוא יכול לשגר את הווירוס מכל מקום, ולכן ההגנה הכי טובה היא הגנה.