אתה מתבונן בזאטוטים המתרוצצים היום ללא רסן ברחובות העיר ושואל את עצמך, אלה באמת עברו מתישהו ברית מילה כלשהי? היכן הסימנים המוסכמים של העבר המפואר? כיצד תבחין בינם לבין ילידי השוק האירופי המשותף? יש תחושה שהכל היטשטש והאמת נעלמה.
וכי אפשר היום לקיים ברית מילה כמו שצריך, כמו שהיה מאז ותמיד מימי קדם, ללא 'בג"ץ ובצלם'?
כי מה זה תהליך ברית מילה שמרבים לצקצק בו היום?
לשם המחשה - בימים הרחוקים ההם היינו טירונים במסע אלונקות אינסופי על גבעות צחיחות, רתומים לשתי מימיות מלאות מים שאותן היינו אמורים להציג מלאות כשהיו בשעת מסדר חצות הלילה בתום יממה מפרכת של אימונים בשמש. ותאמינו לי, המ"כ היה עובר ובודק שלא התמלאו בשתן... והיום?
אחרי כל שלושה טירונים רץ חובש באופן אישי, עם שתי מימיות, ובעקבותיו עוקב צה"לי מלא מים שבעקבותיו אותן ארבע אימהות חורגות שוברות שתיקה עם אינפוזיה תוססת. תסלחו לי, זה צבא זה? כנ"ל - ובאופן מטאפורי - ברית מילה. למוהל של היום, תסלחו לי, אין מילה.
ראשית, האם היולדת מוזמנת עם בן בריתה הבעל, לסדנה של יום שלם שבה יקבלו בעל-כורחם תשובות לשאלות סתומות שמעולם לא ידעו על קיומן.
שאלה ראשונה: למה, למען השם, לפגוע בזכויות האדם של הילד הרך הנימול? הרי יש לוולד זכות טבעית שלא יכאיבו לו. בשם איזו נורמה חברתית, נניח אפילו דתית, ניתנת להורים ולמוהל זכות עדיפה לכרות רקמה ותחרה מגוף הילד? האם זה בכלל בתחום הסמכות של ההורים והמוהל (שאינו רופא) לקטוע איבר מן החי ובכך לחלל את זכותו המעוגנת בחוק יסוד
כבוד האדם וחירותו? האם לא מדובר פה גם באיסור מהתורה?
למה לא יידרשו ההורים והתומים לחתום על טופס הסכמה רשמי לפני ביצוע ברית מילה כמו שזה נדרש בכל ניתוח אחר? להלן טרחתי להכין למענכם רשימה של סיבוכים, סיכונים ונזקים הנובעים מגזימות עורלה.
הרפס – זו תוצאה ישירה של מציצה בפה רקוב.
היצרות פי השופכה - פתח השופכה נעשה צר בעקבות כריתת העולה. תופעה זו מאפיינת 5% מבעלי הברית.
פין שעיר – תופעה של גיל מאוחר יותר, כאשר מופיע שיער הערווה. הפין הכרות מושך עור שעיר מבסיס הפין.
עקמומיות הפין - פין שכרתו ממנו יותר מדי עור יהיה עקום בעת זקפה.
פין חבוי – במקרה של כריתת מעט מדי עורלה הפין חלקו חבוי וזו תוצאה לא אסטטית.
התקרנות - העטרה נעשית יבשה ומאבדת מרגישותה.
דימום יתר – תינוק שסובל מהמופיליה עלול למות מאיבוד דם. כמות הדם הזורמת ברך היילוד היא כ-330 מ"ג (פחית בירה). די באיבוד של 60 מ"ג (פחות מחצי כוס) כדי שהתינוק ייכנס למצב של הלם תת-נפחי וחייו יהיו בסכנה.
הסמינר במסגרת הסדנה מסביר להורים כיצד להתמודד עם המוהל השתלטן הדורש את כספו במפגיע לפני שהחל התהליך, מאיים ומתחנן שלא ירגיזו אותו כי ידיו רועדות מקיפוח כאשר נפשו רוטטת בחיבוטי שכר ועונש. מומלץ למשתתפי הסמינר להשתמש במוהל לא דתי, מגולח למשעי בעל שיני זהב ולשון פלטינה עם תואר ד"ר.
ביום הדין הנקוב מגיע מוהל מנהלי מצוחצח כמשי, חבוש בחלוק לבן וכרוך בסטטוסקופ מפרכס. בשעות הפנאי הוא משמש כירורג בהדסה עם הסמכה ברמב"ם. מלוות אותו שתי אחיות צמודות אחת לשנייה, גם הן חובשות לבן עם לבנים שחורים מתחת לחגורה, ניתן לראות. הן עוטות שביס לבן מרגיע על הראש. מיכאלה וגבריאלה. אחת מימין והשנייה ממרצ.
המזוודה המיתולוגית שלו עטופה בפלסטיק מעוקר ומחוטא, עליה נרשם באותיות אדומות, לחתוך רק לפני השימוש. בחוץ חונה ניידת של המשטרה. לצידה וטרינר במצב הכן צמוד כי הפעולה העומדת על הפרק נחשבת לפתיחת 'אטליז זמני לבעל עסק מורשה', או משהו כזה, וזה מחייב רישיון עירוני לפי חוק. בקרבת הניידת מהבהב אמבולנס המצויד במערכת החייאה והנשמה מלאכותית, ריאה רזרבית, מתקן דיאליזה וגנרטור דיזל זעיר. המוהל עוצר את התנופה שהסתמנה, בודק את מערכת הקשר בינו לבין הניידת, בינו לבין האמבולנס ומיד פוצח בשיחת ועידה עם 'מרכז הבקרה של אגודת הנמהלים' בניסיון לאתר חדרי המיון פנויים ברדיוס התקרית.
הנה הוא מרים יד נחושה לשמיים, אפשר להתחיל בטקס. הבריות מתלקטות בבהלה סביב בקבוקי החמצן. גם פה לא אומרים תחנון, לא אומרים כלום. אין פה מתפללים כי הכל או לא כלום נעשה באופן מדעי ומאורגן. אז מה, איפה לשים את המתנה?
- איזה בלאגן, לוחש לי מישהו באוזן ואני חושב שגם לו יש בעיה עם המתנה המסורבלת. זה איש שיבה עם עיניים ירוקות בוערות, זקן עבה וקסקט של עגלוני כרכרה על ראשו. הוא מדיף ריח מנתה של מרחקים שהתקצרו בנס. איפה הוא החנה את הסוס שלו? בידו אחז מגש גדול של עוגיות מהבילות.
- איזה בלגאן?
- הרי לא נתנו לי להיכנס, הוא התנצל. כמעט פספסתי. יש להם עכשיו מודה של הזמנות מודפסות כמו לטקס אוסקר... מה, זה באמת שמו של הרך? השמירה סביב חזקה. ראיתי משטרה בחוץ, גם אמבולנס. הם מתכוונים לירות במתגנבים?
- אז איך נכנסת?
- כתוב, 'הבט לברית כי מלאו מחשכי-ארץ נאות חמס'. התחפשתי לפיליפיני עם מגש בורקסים, זה עוזר. צריך קצת מסירות נפש גם בימים האלה. איפה לדעתך ניתן לשים את המגש?
- אתה ממהר?
- מה אתה חושב? הוא הציג לי שאלה ועיניו מחייכות בערמומיות.
- אולי נשתה משהו לרגל השמחה? הצעתי. אתה יודע, שני יהודים שנפגשים על שפת שולחן משותפת...
- תהיה מוכן לחתום לי פה, בבקשה, אני קצת ממהר, הוא אמר.
- מה זה?
שוב קרץ לי בעיניו הטובות והגיש לי טופס מודפס לחתימה. הצצתי וראיתי שמדובר ברשימה ארוכה של בריתות מילה הנערכות עתה בכל ברחבי הארץ. בצד כל ברית הייתה משבצת מיועדת לחתימה.
- זה חייב להיות אדם שומר שבת, הוא לחש.
הדף היה ארוך כמו מגילת אסתר וראיתי ששמו של הסניטר מהדסה עם הכשר רמב"ם מופיע בכמה מקומות שבהם נעדרה כל חתימה.
- מה זה? שאלתי, היית גם שם?
- כמובן, אבל זו טעות טיפשית של ההנהלה. זו הייתה בריתה. לפעמים יש בלבול במקום בולבול, מה לעשות.
- ופה? גם המקום הזה ריק.
- זו לא ברית, הוא עצם את עיניו במבוכה, זה בריטי.
- מה כל כך חשוב לחתום שהתחפשת לפילי-פיני? שאלתי.
הוא לא ענה, אבל עיניו חייכו. חתמתי לו, אני שומר שבת.
- זה השטיקאלך, הוא צייץ, אני חייב לאסוף אותם עד בוא המשיח.
- אתה מזכיר לי את עורלובסקי הזקן מהילדות, אני אומר לו. הייתה לו קופסת טבק חלודה והוא היה מריח...
- באמת, הוא נדהם, הוא עדיין חותך? לא ראיתי אותו בשטח הרבה זמן. בטח יש לו עכשיו סכין עזר חשמלית...
הסתובבתי כדי להגיש לו כוסית וודקה אבל הוא נעלם. התבוננתי סביב, אמרתי פעמיים לחיים ולגמתי את שתי הכוסיות. התימהוני הזה השאיר לי כרטיס ביקור מוזהב של האדמו"ר (...), לידיעתכם. לפעמים הם מתחפשים רק כדי לחטוף שמחה קצרה או כמה כריכים.
הלכתי הביתה כדי לקרוא על האדמו"ר המוזר ולחפש את הקשר שלו לברית המילה הסטרילית שבה לקחתי חלק גם אני חלק אסטרלי. כלומר, שום חלק, כמובן, מלבד כמה מאפים וכוסית שנאפס.
כשהגיעו הנאצים לעירו נלקחו האדמו"ר (...) וקהילתו למחנות. אדם עצור, מספר ביובש על חייו במחנה עבודה שהיה צמוד למחנה השמדה שם הוטל עליו לנסר גזעי עצים עבים. מסביב לגדרות ניצבים שומרים נאצים ממוגפים כהי חושים חמושים עד שיניהם של הכלבים. מי שמפסיק לנסר מזמין לעצמו מלאך מוות אישי.
במחנה הסמוך מסלסלות הארובות עשן אפור, פתיתי אפר עצמות מטפטפים ונושרים על אדמה שתקנית. אותו בוקר, מספר האדמו"ר, פורסמה הודעה כי יש לאסוף את כל הילדים שהצטברו במחנות סביב כדי להוליכם אל המשרפה. גם במקום הארור הזה נולדו ילדים. המוות נמהל בחיים והחיים נמהלו בפתיתי מוות. הרוסים מתקרבים ממזרח, בנות-הברית ממערב, אבל בינתיים נשרפים במשורה.
אל הגדר מתקרבת אישה צעירה ובידה חבילה זעירה, מעוטפת. היא פונה אל הרב ומבקשת ממנו סכין. הרב עוצר את סיפורו, מסביר לקהל שומעיו באינטרנט: סליחה, לא ניתן להפסיק את הניסור, הנאצים יורים בכל כושל. אבל האישה מתחננת לעזרה. ברור לו שבידה פעוט רך שהיא מבקשת להביא לו קץ במו ידיה. הרב מסב את ראשו בזהירות ובמילים רכות מסביר לה שיהודים לא מתאבדים. החיים קדושים. האישה מקשיבה, עיניה הכבויות דולקות. שומר זקוף וחמוש מגיח משום מקום, שואג בקולי קולות. הוא תובע מהרב הסבר מדוע שוחח עם האישה ומה אמר לה. האישה מתרחקת, דוממת. הרב אומר לנוגף, 'היא מבקשת סכין כדי לשים קץ לחיי בנה. תרבותנו אוסרת מעשה רצח ומעשה התאבדות. החיים קדושים'. הנאצי מהסס. חיוך רחב פולש לתוך עיניו ויורד לשיניו. כשמדובר בחיסול חיים כדאי להתעורר.
הוא פונה אל האישה ושואל אותה, מה ענה לך האסיר? האישה, חבילתה המופרכת בידיה, מודה בדברים. החייל מניד בראשו, הוא צוחק. קחי את הסכין שלי, הוא מצווה, מושיט את ידו בגרגור צחוק. דבר כזה לא רואים כל יום. האם נוטלת במהירות הבזק את הסכין, כורעת על ברכיה, החבילה נפרמת על האדמה המאופרת. בדחיפות נואשת האישה כורתת את עורלתו של התינוק. שמונה ימים, היא אומרת לרב, עיניה בוכות. עכשיו הוא יכול לעלות לשמיים בבריתו של אברהם אבינו...
אם תזמינו את האדמו"ר לברית-מילה (כך נכתב על כרטיס הביקור) הוא בוא יבוא לכל מקום על פני האדמה ויספר לקהל המוזמנים את סיפורו. הוא ניצל ויש לו סידור עבודה. המלאכה מרובה.