על-אף שהכל מבקשים להסתיר זאת, הגיעו שיחות השלום בין ישראל לבין הפלשתינים למבוי סתום, שלא נראה ממנו מוצא. המפגש העקר והטעון שבין שני הצדדים היריבים, המתנהל כמו שיח-חירשים, הניב עד כה רק פירות באושים, ואחריתו אינה מבשרת טובות.
כדי להקדים רפואה למכה כי תבוא, יוזמת ארה"ב, לפי כל הסימנים שבשטח, מתווה חדש להסכם של קבע בין שני הצדדים. אלא שספק גדול אם מההתערבות האמריקנית הזאת תצמח, בסופו של דבר, ישועה לישראל. סביר הרבה יותר להניח שיהיה בה כדי לכפות עליה פתרון מאוד לא רצוי לה.
אין זה סוד שמאחורי המתווה החדש עומד שר החוץ האמריקני,
ג'ון קרי, שנטל על עצמו, בהשראת הנשיא אובמה, אמביציה אישית, חסרת-כל בלמים, של ללכת עד הסוף, ומהר, בהעדר פתרון-ביניים מצוי. ככה זה כשהסבלנות האמריקנית פוקעת כלפינו.
תלות מוחלטת
על-פי התוכנית הנרקמת באופק, יוצב לוח-זמנים מוגדר מראש לביצוע כל השלבים הדרושים למימושו של הסכם הקבע, כולל כמובן סוגיות הליבה. כל הסימנים מעידים על כך שאת הפתרון הסופי תבקש ארה"ב לממש כאולטימטום, כל עוד לא תושג התקדמות של ממש במו"מ עד תחילתה של השנה האזרחית החדשה.
את האמת אין עוד להסתיר: הסיכוי להתקדמות שואף רק לאפס. רגע האמת, ההולך ומתקרב, מאיים להדק את החגורה לצווארה של ישראל. למרות זאת, עדיין עוצמים ראשיה עיניים וממאנים להשלים עם המציאות הרובצת בפתח. הם גם מנסים להתכחש ליוזמה האמריקנית ואף להדוף אותה בנימוק הטיפשי שישראל היא מדינה דמוקרטית,עצמאית וחופשית, שאיש זולתה לא יעז לקבוע לה את עתידה.
אלא שבסך-הכל זוהי רק אשליה, שהרי תלותה של ישראל בארה"ב היא מוחלטת וחייה אינם חיים בלעדיה. רצוי שתיקח זאת לתשומת-ליבה, בטרם יהיה מאוחר מדי לעשות כן.