ב-15.5.13 הוכרז ברמאללה על הקמת התנועה העממית למדינה דמוקרטית אחת. הנוסח העברי של המסמך המכונן נסב על "סבלו של העם הפלשתיני הנמשך יותר ממאה שנה. ממבשרי וגורמי סבל זה היו הצהרת בלפור משנת 1917 ובעקבותיה כפיית המנדט הבריטי על פלשתין מניעת מימוש זכותו הטבעית של העם הפלשתיני להגדרה עצמית והקמת מדינתו העצמית על אדמות מולדתו".
נוסח מיתולוגי, מבנה לאום פלשתיני שטרם נולד אז (גם אם כבר יצא לאור
עיתון בשם פלשתין), באשר לא ניתן לזהות מאפייניו על-פי התפיסות המודרניות לחקר הלאומיות. מאידך-גיסא יש לזכור שגם בתקופה ההיא (טרם הצהרת בלפור) רק החל לפתח היישוב העברי את מוסדותיו ותרבותו העברית.
נוסח המסמך המכונן סוקר גם את משמעות הנכבה של 1948 ולאחר זאת מציין שהנהגת אש"פ מאז שליטת הפלשתינים בו בשנת 1965 - "ראו הכוחות הפלשתינים במדינה הדמוקרטית האחת על אדמת פלשתין ההיסטורית (המנדטורית) פתרון צודק לבעיה הפלשתינית", תוך שהם מתעלמים ממשמעות הפתרון הזה לאזרחים הישראלים שהגיעו לארץ לאחר הצהרת בלפור. ובכלל, דומה שיש להתייחס בביקורתיות כלפי פתרון זה מצד ארגון טרור שניסה להשיג תמיכה מדינית בו, תוך גיוס דעת קהל, במדינות שהתרבות הפוליטית ומושגי היסוד בהן היו כה שונים מאלו של המזרח התיכון. הרי טרם ניתן לדבר על מדינות לאום דמוקרטיות במרחבנו!
הצגת המדינה האחת "מגיעה היום לאור העדר אופק פוליטי וכשלון כל הניסיונות לפתרון בחלקים של הבעיה הפלשתינית". מול המציאות העגומה והקשה מציבה ההצהרה את: "הפתרון הצודק והאפשרי לסכסוך הפלשתיני בישראל, פתרון המדינה הדמוקרטית האחת על אדמת פלשתין ההיסטורית" (המנדטורית) וערכי "ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם", ותבטיח "חופש דמוקרטיה ושוויון זכויות...".
התפיסה של המדינה הדמוקרטית האחת נסמכת על הדברים הבאים: "ראשית, העם הפלשתיני הוא עם אחד על מרכיביו, באדמה הכבושה משנת 1948, באדמה הכבושה משנת 1967, ובמחנות פליטים בשטחים הכבושים ובפזורה". זו תפיסת ראי לתפיסת העם היהודי כעם אחד, ואין זה מפליא שכך אכן נוצרה.
הנקודה השנייה עוסקת בערכים הפוליטיים. השלישית בהיות "פלשתין מולדת הדתות". והרביעית ב"חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים בצורה צודקת, כיבוד הנשים והבטחת שוויון ביניהן ובין הגברים בכל תחומי החיים". החמישית – "ירושלים היא בירת מדינה דמוקרטית אחת".
הנקודה השישית, הינה נקודה בעייתית ביותר בגורסה "שתהיה זו זכותו של כל פלשתיני העולם לחזור לפלשתין. הפלשתינים יקבלו מחדש את רכושם ונכסיהם, או שיינתן להם פיצוי הוגן למי שלא רוצה לחזור".
יהודי הארץ - "עבריים" ולא "יהודים"
הכינוס ברמאללה היה המשך של פעילות תנועה זו, לה יש מרכז אחד ביפו בנוסף לזה שברמאללה. באולם כמעט מלא לגמרי (בשיא היו יותר מ-150 איש), דיברו מספר מרצים במסגרת תוכנית שנמשכה מספר שעות, וצולמה על-ידי הטלוויזיה הפלשתינית.
ראשון הדוברים היה יואב בר, שהזכיר בפתח דבריו ש"הכנס הוא צעד ראשון לשחרור פלשתין". הוא הדגיש את בעיית הפליטים והצורך בשיבה. מבחינתו ברור היה ש"בסוף 1917 פלשתין כבושה ואינה מנוהלת על-ידי תושבי פלשתין", מה שמעלה את ההנחה חסרת הבסיס שהיא הייתה מדינה עצמאית או לאום ששאף לעצמאות, בעוד שלמעשה היא הייתה חבלים מנהלים במסגרת האימפריה העותומאנית עד לכיבוש הבריטי.
ח'אלד ג'ברין מיפו ציין בדבריו ש"אנו מדגישים את זכות השיבה לפתרון המדינה הדמוקרטית האזרחית בפלשתין. אין מקום לדיבור על מדינה דמוקרטית אחת בלי זכות השיבה שהיא בראש המעיינים שלנו".
לא צריך להיות דוקטורט במדע המדינה להבין שמי שדוגל בזכות השיבה אינו מתייחס ברצינות לתפיסת הלאום הקודמת של המדינה, ומבחינתו שינוי הלאום ותרבותו הינו לגיטימי באשר הוא עונה למה שדורש ערך הצדק, ערך שכלל לא יושם ברחבי העולם לאחר מלחמת העולם השנייה בסוגיית הפליטות. למדינות יש זכות לקבוע את מי יקבלו ואת מי לא כאזרחיהן, ולבטח אם בעקבות זאת הן ישנו את צביונן הלאומי, הגם שדבריי נכתבים מתוך ביקורת המדינה היהודית (דמוקרטית) בה אוחזים ישראלים אובייקטיבית, כשסובייקטיבית רואים את ישראליותם כחלק מיהדותם הגדולה ממנה.
עפרה ישועה-לייט דיברה בפתח דבריה על פחדים, תוך שהיא מסבירה ש"הקבוצה עם הפריבילגיות פוחדת לוותר על הפריבילגיות שלה". היא כמובן לא שכחה לעקוץ את ההתנהלות הזו כהתנהלות גברית, שקשה על הנשים, וגם הסבירה שפחד אינו רק רגש אלא גם כלי הפחדה של אינדוקטרינציה, ולאחר מכן הדגישה את חשיבות ההפרדה בין דת למדינה. כמובן שבמדינות המערב זהו נושא חשוב, אבל לצערנו טרם התחוללה הפרדה זו בישראל וספק אם היא אפשרית באיזושהי מדינה ערבית, כולל פלשתין לאחר השיבה. התוכל התרבות הפוליטית לקבל סוג של זה דמוקרטיה ובה מדינה וספירה חילונית, הגם היותה של החברה דתית?
אורי דיוויס, שהינו איש המועצה הלאומית הפלשתינית, תרם מונח שלא הושמע בכינוס, והוא שיש לקרוא ליהודי הארץ עבריים ולא יהודים. דומה שעבריות זו הינה מס שפתיים, באשר אין שום דבר עברי או ישראלי בתפיסת מי שהינו חבר בגוף לאומי פלשתיני שאף קשר את גורלו ומקום מגוריו.
כשלא מצליח פתרון שתי המדינות, אין שום הגיון לחשוב שיצליח פתרון מדינה אחת. כל עוד אין הגדרות והפנמת תרבות פוליטית דמוקרטית ליברלית של מדינת לאום אזרחי, אפשר לשחק במשחקי "נדמה לי". לצערי זוהי המציאות ההיסטורית בה אנו תקועים ולא למעט שנים.