למה נורה ארלוזורוב?

שלוש השערות בעלות-משקל, שהועלו בעבר מבלי שנסתרו, יוצגו להלן על-פי דרגות הסתברות, המוצעות על-ידי כותב שורות אלה בליווי נימוקיו. ואלו הן בתמציתן: בהסתברות נמוכה - ההשערה כי מטרתם של שני האלמונים הייתה תקיפתה המינית של אשת-ארלוזורוב, עימה טייל לאורך חוף-הים בשעת חשיכה; בהסתברות אפשרית - ההשערה כי התוקפים פעלו בשליחותה של מפלגת הפק"פ הקומוניסטית-הקיצונית בארץ ישראל של אותן שנים, אשר ראתה בד"ר ארלוזורוב גורם אחראי בכיר, למה שנראה לאותה מפלגה (ולפטרוניה בברית-המועצות של סטאלין) כעוולות פוליטיות; בהסתברות גבוהה (כפי שיפורט וינומק להלן) - התוקפים פעלו בשליחותו של יוזף גבלס, הפנאט התימהוני, מצמרת ההנהגה הנאצית בגרמניה של אז, ואשר לרעייתו - מגדה (לבית פרידלנדר) - היו קשרי היכרות, ואף יותר מכך, עם חיים ("ויקטור" בשמו הלועזי) ארלוזורוב. בשליחותו החשובה והרגישה לברלין, בין סוף אפריל ועד אמצע יוני של שנת 1933, להצלת רכוש יהודי גרמניה, ניסה וודאי ארלוזורוב לחדש קשר כלשהו עם ידידתו-לשעבר, כדי להסתייע בה ובקשריה המעולים עם צמרת השלטון הנאצי. הדבר הגיע לידיעתו של בעלה, הקנאי המטורף, בין מרעייתו עצמה ובין מדיווחי מעקב צמוד, אשר לבטח התנהל אז אחר ארלוזורוב, לפחות בשהותו בברלין.

השערה בהסתברות נמוכה

אפשרות של תקיפה מינית מתוכננת מצד התוקפים, כלפי רעייתו של ארלוזורוב שצעדה עימו, נסתרת על-ידי עובדות שאין חולק עליהן, ולפחות איננה מתיישבת עימן:

• מייד לאחר שארלוזורוב נפגע מכדור-האקדח - כרע ונפל ארצה; אך למרות נטרולו הפיזי הברור - לא נטפל איש מן התוקפים לאישה שנותרה במקום, בסמוך אליהם;

• לפני הירייה האיר אחד התוקפים בפנס שהיה בידו, על פניו של ארלוזורוב - ולא על פני רעייתו; אילו היא הייתה יעדם - מה היה לתוקפים להאיר בפנס דווקא את פני בעלה!?

• בקטע-החוף המדובר צעדו עוברי-אורח, מדי פעם, כפי שגם ניצפו על-ידי בני-הזוג ועל-ידי העוקבים-התוקפים במסלוליהם צפונה ודרומה. קולות מצד האישה היו מזעיקים למקום זוגות מתבודדים אשר ישבו פה-ושם על חולות-החוף ב"מרחק-צעקה", כפי שאירע לאחר הירייה. המקום וסביבתו לא התאימו לתקיפה מינית, מה גם מצד שני "אנסים".

השערה בהסתברות אפשרית

באותן שנים פעלה בארץ ישראל תנועה אנטי-ציונית קטנה, שנודעה בראשי-תיבות שמה - פק"פ: המפלגה הקומוניסטית הא"י. בשנת 1991 יצא לאור (הוצאת "שבנא הסופר", כפר-סבא) ספרו של הד"ר שמואל דותן ז"ל, "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בא"י", על תולדות אותה מפלגה, ובו יוחס לחבריה ביצוע ההתנקשות הקטלנית בארלוזורוב. בלשון המחבר שם: "חקירת המשטרה... פסחה על המבצעים האמיתיים, חברי פק"פ... הנוגעים בדבר... הוברחו... לברית-המועצות, מקום שם חוסלו כעבור כמה שנים..." (עמ' 187).

שלושת ה"מניעים" שיוחסו לפק"פ בהקשר זה:

• התנגדות פק"פ לתוכנית להצלת רכוש יהודי גרמניה, מחשש ליצירת תגבור כספי לרכישת אדמות פלאחים ערבים בארץ ישראל, למטרות התיישבות ציוניות;

• ההתנקשות בארלוזורוב אירעה ביום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה רוצחים ערביים, שנטלו חלק בפרעות-תרפ"ט;

• "ה-16 ביוני היה היום שקבעה ממשלת המנדט לפינוי הסופי של ואדי ח'ורית'... כל השבוע שלפני הפינוי רגשה הארץ" - כלשון המחבר בעמ' 192 בספרו - "על התנגדות צפויה מצד הבדואים לפינוי חלקתם האחרונה ועל כוונתם לשוב בכוח לאדמות שכבר פונו.

הפינוי כולו הוגדר על-ידי פק"פ כנישול קרקעי, באחריותם של יהושע חנקין וארלוזורוב. ברם, גם אם היו לפק"פ יכולת ומידע לביצוע ההתנקשות ולמילוט המבצעים בעזרת פטרוניה במוסקבה-של-סטאלין - ניתן להציב סימן שאלה לגבי כל אחד מה"מניעים":

• ביום ההתנקשות, יומיים לאחר שובו ארצה של הד"ר ארלוזורוב משליחותו, טרם נתברר כי צלחה. אך גם בהנחת הצלת רכוש של יהודים מגרמניה - מה לרכושם ולפיצויים של אלה ולגאולת אדמות על-ידי קק"ל, ועל-ידי אישים ומוסדות אחרים שפעלו בכך משך שנים רבות!?

• גם אם מצאה פק"פ "לנקום" את מותם של שלושת הרוצחים ממאורעות-תרפ"ט - מדוע רק לאחר שלוש שנים מהוצאתם להורג!? והרי ארלוזורוב היה מרוחק למדי מאירועי-רקע כאלה, שזמנם לפני מינויו כראש-מחלקה בסוכנות-היהודית - מה לו ולגזר-דינם של רוצחים, אשר נפסק ובוצע שנים קודם-לכן על-ידי מערכת אכיפת החוק הבריטית-מנדטורית!?

• אדמות עמק-חפר בחלק שנודע כ-ואדי חווארת', ניקנו על-ידי יהושע חנקין עוד בשנת 1927, בעזרת תרומת-עתק מיהודי קנדה. גם אם היו תושבים אשר ראו עצמם מקופחים וסירבו לפנות את החלקה האחרונה באזור שנרכש, וגם אם פעילות תעמולתית מצד פק"פ הייתה מתאימה לה גם כאן - המרחק לביצוע התנקשות חמורה הינו גדול ובלתי-מסתבר. אין להניח, כי פק"פ מצאה הצדקה לצעד חריג וחריף כזה - מה תועלת, לה ולמסתייעים על-ידה, בביצוע התנקשות בלילה של היום שנועד לפינוי הסופי (16 ביוני)!?

כנגד ההשערה הנדונה, עומדת כעדיפה האפשרות הבאה, התואמת לנסיבות הידועות, לפחות במידה רבה ושלמה יותר.

השערה בהסתברות גבוהה - כפתרון מוצע לתעלומה

כפי שיפורט וינומק להלן, ההשערה השלישית, הידועה וה"פיקנטית", הקושרת את הזוג יוזף ומגדה גבלס לגורלו המר של הד"ר ארלוזורוב - היא המסתברת ביותר, לאור מאפיינים מיוחדים של האירוע כולו; בין אלה:

• הקשר לארלוזורוב אישית - ודווקא אליו;

• סמיכות הזמנים בין ביקורי ארלוזורוב בברלין, בשליחותו האחרונה, לבין מועד ההתנקשות;

• נסיבות התנהלותם של שני המתנקשים - לרבות בבחירת נקודת-הביצוע על מסלול-המעקב הארוך, בהארת פניו של ארלוזורוב בפנס לפני שנורה (כזיהוי הקורבן), בהסתפקות בירייה בודדת וללא אלימות נוספת, וכן בהימנעות מפגיעה בראשו של הקרבן או בחזהו (על-אף הטווח האפסי);

• הכוונה לפצוע את ארלוזורוב באופן חמור, אך מבלי לגרום למותו - ככל העולה מהנסיבות שבסעיף 3 לעיל, לפחות במשקלן המצטבר ורב-המשמעות.

האירוע כולו מצטייר כמוזר וכמעורר שאלות - אך גם בכך תואמת ההשערה הנדונה את הרקע המיוחד שבבסיסה: זוג פנאטים תימהוניים, אשר גורל-חייו הטראגי של הד"ר ארלוזורוב נקשר באחת מהם, עוד בצעירותם המשותפת.

בשלהי אפריל 1933 יצא הד"ר ארלוזורוב למסע דילוגים באירופה, אשר יעדיו העיקריים היו ברלין ולונדון, לניהול מו"מ עם ממשלת גרמניה, שבראשות המפלגה הנאצית מאז ינואר 1930, לשם העברת רכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל, בחסות כלשהי של ממשלת בריטניה. ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של "הסוכנות היהודית", היה שליח אידיאלי למטרה זו, גם כמי שחי עם משפחתו בגרמניה קרוב ל-20 שנה (מאז 1905), וכמי שהוסמך שם כד"ר לכלכלה. על חשיבותה ורגישותה של אותה שליחות לגרמניה, ועל נסיבותיה המחמירות והולכות - עוד במהלך שליחותו של ארלוזורוב שם - ניתן להסיק לא רק מהצהרות ומהתנהלויות אנטישמיות של ממשלת הרייך, אלא גם מאירועי-שיא, אשר יזם וניהל מקורבו ואיש-אמונו הנרצע של הפיהרר - ד"ר יוזף גבלס, "שר התעמולה והשכלת-העם" מאז 13.3.33: חרם כלכלי על יהודי גרמניה, שעיקרו ביום 1.4.33 מול עסקים וחנויות בבעלות יהודית; וביום 10.5.33 - שריפתם הפומבית בברלין של רבבות ספרים "בלתי-גרמניים" כהגדרתו, רובם של מחברים יהודיים. בנוסף, מכוח "חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" מאותה עת, סולקו אלפי יהודים ממשרות ממשלתיות וציבוריות. בתקופה קשה כזו ליהודי גרמניה, לא פלא אם גילה ארלוזורוב, לצערו ולהוותו, כי מנהיגי יהדות גרמניה מהססים לסייע לשליחותו, מחשש שמא יבולע ליהודים מהבעת "אי-אמון" במדינת-מושבם, אשר תוצג על-ידי המשטר הנאצי כ"בגידה" ("הסכם העברה" לגבי רכוש יהודים, נחתם מול גרמניה באוגוסט 1933). על-אף היותו מוקף מעריצים בכל תחנותיו באירופה - נותר ארלוזורוב, מבחינת שליחותו, בבדידות בלתי-מזהירה. יש להניח, כי ב"חשכה" מעיקה כזו, לא יכול היה להימנע מלנצל קשר-עבר יוצא-דופן, אשר "חיכה" לו בברלין... בחוג העליון של צמרת-הממשל הנאצית! למרות לבטיו, נראה כי אדם אמיץ ונאמן - לשליחות כמוהו, "לא הרשה לעצמו" להשאיר אפשרות מיוחדת כזו ללא ניסיון לנצלה. וכך כתב אז ארלוזורוב לרעייתו - ביום 21.5.33: "... הסנסציה האחרונה-אחרונה נתונה כאן לפניך... ד"ר יוסף גיבלס, מיניסטר התעמולה של הרייך הגרמני... לא יכול לשאת לו אשה אחרת זולתי את ידידתי הישנה מגדה פרידלנדר, שהייתה אחרי-כן למריה-מגדלנה קואנדט. ליזה (=אחות ארלוזורוב) תוכל לספר לך, אם יהיה לך חשק לשמוע על הענין, את כל תולדות חייה, ההרפתקניים במקצת, של חברתה לספסל בית-הספר. היום היא אקסלנץ, דרה באותו ארמון שבו מסתופפת מחלקת-העיתונות של ממשלת הרייך. היא נאצית נלהבת עד לטירוף-הדעת...". ב-27.5.33 כותב ארלוזורוב לבתו, כי בעוד כיומיים הוא "נוסע עוד הפעם לברלין וללונדון לימים ספורים...", טרם שובו ארצה ביום 14.6.33. (הציטוטים - מפרק "מכתבים" שבספר "מבחר כתבים" - חיים ארלוזורוב; הוצאת הספריה הציונית ו"עם עובד", 1958. קטעי מכתב 21.5.33 - בעמ' 319 שם). ברם, הקשר שיצר ארלוזורוב עם מגדה, ידידת-נעוריו, גם אם היה כ"גישוש" ראשוני-ניסיוני - הניב קשר מסוג אחר ובכיוון אחר: "החוט המוליך", בדמותה של "הגברת גבלס", אשר ארלוזורוב קיווה שיוביל אל נקודת-אור - התברר כ"חוט מחשמל" מסוכן, שהופנה כלפיו אישית. דבר זה התגלה לארלוזורוב עוד בשהותו בברלין, כעולה מהמשך מכתבו לאישתו (מיום 21.5.33) - מכתב אשר נשלח על-ידיו דווקא בשהותו בפראג, כנראה כדי להרחיקו מ"יד נעלמה" גרמנית עוינת, מסיבות מובנות העולות מהמכתב עצמו: "היא נאצית נלהבת עד לטירוף-הדעת", כתב ארלוזורוב על מגדה גבלס; "בין שאר מעשיה... זה לא כבר, הביאה לתאטרון להקת עכברים לבנים שהשליכה לתוך הקהל כדי לעורר בהלה. כה קטן הוא העולם וכה משונה". על שום מה בחר ארלוזורוב להדגיש בפני רעייתו את מוזרותה הקיצונית של מגדה, ואת מסוגלותה למעללים חריגים!? אכן, "כה קטן הוא העולם", אם ידידת-העבר הזו נישאה לאיש-צמרת "אקטואלי"; אך מדוע להוסיף לרעייתו כי "העולם כה משונה", ובצמוד לסיפור המצמרר על מעלליה של אותה מגדה - סיפור שאיננו תואם לדאגתה של הגב' ארלוזורוב בביתה בארץ ישראל, לשלומו של בעלה ולהצלחת שליחותו!? וגם זאת: בני הזוג גבלס נישאו עוד בדצמבר 1931, בנוכחות הפיהרר כשושבין, באירוע ידוע לרבים, ואשר קדם ביותר משנה ורבע למכתבו מיום 21.5.33 של ארלוזורוב. הצגת הקשר הזוגי הזה כסנסציה "טריה" במכתב, מעוררת תמיהה - היתכן כי רק אז נודע על כך לכותבו!? בהקשר לדברים דלעיל, וכחיזוקם להלן - מוצעת כאן כוונתו של ארלוזורוב, במכתבו זה, להכין את אישתו לאפשרות של... פנייה "משונה" אליה ממגדה גבלס המוזרה, במכתב או על-ידי שליח מטעמה; זאת - עקב תגובה מאיימת מצד מגדה כלפי ארלוזורוב, בעקבות פנייתו אליה, גם אם לא כתגובה מיידית. אם הבין ארלוזורוב, כי בפנייתו למגדה גרם למתיחות קשה אצל הזוג גבלס, אזי צפה מצד אותה "נאצית נלהבת עד כדי טירוף-הדעת", כוונה לנקום בו בקרע דומה - בינו לבין רעייתו; מכאן אזהרתו הסמויה-המתוחכמת, השלובה במכתבו לרעייתו. אלא שגם בגמול כזה לא היה כדי להרגיע את רוחם הסוערת והמעוותת של הזוג גבלס; הקרע הנקמני שבא מכיוונם, היה מסוג אחר...

העיתונאי חביב כנען היה, כנראה, הראשון אשר העלה ברבים את ההשערה, כי "גבלס נתן את ההוראה" לחיסול ארלוזורוב - כשם מאמרו ממוסף הארץ ב-13.6.1975; יתכן כי רמזים בכיוון זה העלתה קודם לכן מרגוט קלאוזנר, אשר הכירה דמויות בפרשה מימי ברלין. רומן חצי-היסטורי של טובי נתן, שיצא במקורו לאור בצרפת, והשנה - בישראל (הוצאת "מטר", 2013), אף מעלה את ההשערה, כי מגדה אישית אחראית לשכירת צמד המתנקשים. בהקשר זה, כאשר המשותף לאותן השערות הינה הנחת-היסוד בדבר כוונה לחסל את ארלוזורוב - עולה מאליה השאלה, מה מטרה הייתה לתוכנית-חיסול משוערת כזו? איזה איום היווה ארלוזורוב לזוג גבלס או למי מהם? להשערה כאילו היה כאן רצון לחסל את ארלוזורוב, כמקור-מידע ליחסיו עם מגדה בנעוריה - אין ולא היה יסוד הגיוני: הרי "מקורות" כאלה היו גם שתי אחיותיו ואמו של ארלוזורוב, וכן גם שכנים ומכרים רבים, אשר סבבו את שני הצעירים בשנות בחרותם המשותפת. אלא שממילא, על-פי העולה מנסיבות ההתנקשות עצמה, מהן אין ניתן להתעלם - המתנקשים ושולחיהם לא רצו במותו של ארלוזורוב, אלא בפציעתו הקשה. ההסתבכות הקריטית בבית-החולים, אליו הגיע ארלוזורוב במהירות יחסית - לא ניצפתה על-ידי איש. נסיבות הביצוע בפועל של ההתנקשות, מעידות על המטרה והתוכנית. כאן המקום לפרט: כל התנקשות בארלוזורוב על אדמת אירופה, שנכרכה ממילא בקשיי-ביצוע עקב היהודים הרבים שהקיפוהו בכל תחנותיו - הייתה גורמת "רעש" בינלאומי, ומתפרשת כפגיעה בנתין בריטי, כפי שהיה כל אזרח-א"י בימי שלטון-המנדט; מאידך - בא"י היה הדבר מתקבל כאירוע מקומי, במיוחד על-רקע "מיגוון" הגורמים המסוכסכים בארץ זו. "מצודתו" של בעל יכולת וסמכויות כגבלס, מבחינת תכנון וביצוע של התנקשות, הייתה פרושה גם על ארץ ישראל, תוך גיוס מהיר של מבצעים ואמצעים - באמצעות גורם קונסולרי גרמני או על-ידי סוכני-ריגול, ואף בסיוע הגרעין הנאצי ב"שרונה" הטמפלרית שלצד תל אביב. ניתן להניח, כי כאשר חזר ארלוזורוב ארצה ב-14.6.33 - כבר חיכו לו מתנקשים-מגוייסים, לתקיפה שתוכננה בברלין במאי 1933. בני-הזוג ארלוזורוב, שיצאו ביום 16.6.33 מביתם ברחוב הירקון 82 בתל אביב, בצעדה רגלית לפנסיון "קטה דן" הסמוך, ומשם לחוף-הים הצמוד ובטיול הלוך-ושוב לאורכו - היוו מטרה קלה ונוחה למעקב ולתקיפה, כמעט בכל אורך מסלולם.

ביצוע ההתנקשות, על נסיבותיו המוכחות, איננו מתיישב עם כוונה לחיסול - אלא לפציעה:

• ממרחק קטן ביותר נורה אדם עומד, וכדור-האקדח פוגע בבטנו ("4 אצבעות מתחת לקשת הצלעות שבצד ימין", כלשון הדוח הפתולוגי מ-17.6.33) - לא בראשו, לא בצווארו ולא בחזהו. לאחר הירייה, כשהנפגע קורס במקומו ונשמע עדיין מדבר, לא נעשית שום פעולה אלימה נוספת - לא בירי, לא בנשק קר ולא בניסיון-חניקה.

• מסלול ההליכה הארוך בחולות החוף - צפונה, לשכונת שפך-הירקון, וחזרה של מאות מטרים דרומה - אפשר לעוקבים-המתנקשים בחירה מועדפת של מקום הירי; אילו תכננו חיסול של קורבנם, היו בוחרים לבצעו בנקודה מוקדמת ומבודדת יותר במסלול החזרה הידוע מראש. ארלוזורוב ורעייתו פגשו בעוקביהם עוד במסלולם צפונה, אך המקום שבחרו המתנקשים לביצוע משימתם (מול... תחילת רחוב ארלוזורוב של היום), התאים עדיין לבריחתם בחולות שמצפון לבתי העיר, ובד-בבד - בקרבה נאותה לאזור הבנוי, להבטחת סיוע של פינוי ועזרה רפואית.

הסיכון המוגבר שנטלו על עצמם המתנקשים בבחירה זו, עומד להשוואה מול מיקום צפוני-מרוחק, אשר אילו שם היה נפגע קורבנם - היה נתון אז לסכנת מוות עקב... איבוד-דם עד להגעת עזרה והבאתו לבית-החולים. כאמור, הירייה בבטנו, בליל 16.6.33, נועדה לגרום לארלוזורוב לפציעה חמורה, מבלי יכולת לצפות את ההסתבכות הטראגית בבית-החולים, אליו הובא במהירות יחסית ומבעוד מועד; אך גם לתוכנית מצמררת של פציעת-ירי מתקשר אותו זוג מוזר, מצמרת המשטר האכזר ההוא.

"ויקטור" (חיים) ארלוזורוב, הגבר הצעיר היחיד במשפחת חברתה הטובה של מגדה גבלס (אז - פרידלנדר), המבוגר ממגדה בשנתיים ותשעה חודשים, היה בעל אישיות מרתקת, ולגבי נערה בגיל-הגימנסיה, בשנות התבגרותה - כנראה גם אישיות כובשת. מבחינתה של נערה בודדה בגילה, אשר חזרה לברלין מבית אביה החורג בבלגיה, ומצאה לה, למשך שנים אחדות, משפחה תומכת כמשפחת ארלוזורוב - היה "ויקטור" "אביר נעוריה" של מגדה וכ"אקס מיתולוגי", אפילו אם הקשר הממושך שביניהם לא חרג מחברות אפלטונית. פנייה של הד"ר ארלוזורוב אל מגדה גבלס בברלין של מאי-יוני 1933, עוררה, וודאי, התרגשות אצל מגדה (גם אם קשריהם נותקו עד אז; קל-וחומר... במקרה אחר), ואדם חד-עין ורגיש כבעלה היה מודע לכך - בין מדבריה שלה, בין ממראה עיניו, ובין מדיווחי מעקבים שארגן המשטר הנאצי לגבי שליח ציוני חשוב כארלוזורוב בימי שהותו בברלין. יוזף גבלס, שנישא למגדה קוואנדט כשהיא גרושה ואם לילד ( מנישואיה ב-1921 לתעשיין עשיר, המבוגר ממנה ביותר מ-20 שנה), הכיר לא מעט גם את פרקי חייה כמגדה פרידלנדר. מול דמותו של "ויקטור" (חיים) ארלוזורוב כדמות גברית בעיני מגדה, לא יכול היה ד"ר גבלס למצוא עצמו כבעל-יתרון: גם ארלוזורוב התהדר בתואר ד"ר, וגם הוא היה בעל מעמד לאומי ובינלאומי; יתרון-עושרו של גבלס לווה בצל בעייתו הגופנית הגלויה, מול האלגנטיות והספורטיביות של "יריבו".... היהודי! בנסיבות אלה, אין פלא אם חמתו של יוזף גבלס, החשדן והקנאי הפנאטי, בערה בו להשחית (אף כפשוטו של המונח), כאשר נתבררה לו פנייתו של "אביר-העבר" היהודי אל מגדה, במטרה לנצל את מעמדה כאשתו-שלו - לטובת שליחותו הלאומית של ארלוזורוב, על סמך... קשרים אישיים מצעירותם. לפי הידוע היטב על גבלס, יש להניח כי הודיע לרעייתו על כוונתו לחסל את חבר-נעוריה; בכך גם העמיד אותה במבחן: אילו הסכימה לחיסולו של ארלוזורוב, היה בכך הודאה מצידה, כי יחסיה עימו היו בעלי משמעות, ואולי אף משמעות עמוקה. התנגדות לצעד דרסטי כזה, כפי שהועלתה מצדה, כמסתבר מאירועי-ההמשך - לא הייתה רק כ"חסד נעורים" למי שחיזק אותה בהתבגרותה, אלא גם (ואולי בעיקר) כעמידה מול בעלה על גרסה ש"לא היה דבר משמעותי" בקשרי-העבר הממושכים שלה עם "ויקטור". במצב הדברים שנוצר אז בין בני-הזוג גבלס, ביחס לארלוזורוב - נראה כי שני הנאצים הפנאטיים-התימהונים (אשר במאי 1945 המיתו את ששת ילדיהם והתאבדו!) הגיעו לידי "פתרון" חריג של המחלוקת שביניהם, כמעין "פשרה" איומה: ה"עונש" שייגזר על ארלוזורוב לא יהיה חיסול, אלא... פגיעה גופנית חמורה. כך נובע, למעשה, מנסיבות ההתנקשות הידועות, כמפורט לעיל! בראייתו המעוותת של יוזף גבלס, עם נחיתותו הגופנית, היה בכך גם משום "יישור-קו" בחזית התדמית ה"השוואתית" בעיני מגדה; אם נותר אז במגדה שמץ של אנושיות - הרי בכך הצליחה למנוע מעצמה נטל מכביד, אילו יחסיה הרגשיים והמועילים בעבר עם גיבור (וגבר?) - נעוריה היו נעשים סיבה... לחיסולו! במאמר-מוסגר משפטי: אם אכן לא הייתה ליורה כוונה לגרום למותו של ארלוזורוב, כעולה מהנסיבות המוכחות, הרי אפילו אם היה נתפס - היה מורשע בעבירת "הריגה", ולא ב"רצח", בהעדר "כוונה לגרום למותו של אדם" במעשיו. בהקשר זה: סעיפים 214 ו-216 של "פקודת החוק הפלילי, 1936", שביסוד סעיפים 300 ו-301 ל"חוק העונשין" דהיום, וכן "הקוד הפלילי העות'מאני" שחל ב-1933, עם הגישה הפרשנית של השופטים הבריטים בארץ ישראל.

מכאן - חזרה לשם המאמר, "למה נורה ארלוזורוב?": בשונה מהמונח שהפך מקובל ("רצח ארלוזורוב"), מוצע להתמקד בעובדות שאין חולק עליהן, לפיהן נורה הד"ר חיים ארלוזורוב, ז"ל, בירייה אחת, על חוף תל אביב, בשעת ערב מאוחרת של יום שישי בשבוע, 16 ביוני 1933; הירייה בוצעה על-ידי אחד משני אלמונים, אשר זהותם ושליחותם לא נתבררו עד-כה, ואשר ככל הנראה - לא רצו במותו של קורבנם. הסיבוך החלמאי והטרגי, שנוצר לאחר-מכן בבית-החולים, הותיר את הפצוע לדמם אל מותו המפתיע, בהיעדר טיפול מבעוד מועד. כל אשר מעבר לכך, לרבות המוצע במאמר זה - הינו חומר לבחינה ולמחשבה. יש להצטער צער רב על אובדנו הנורא של האיש הצעיר והמוכשר, ועל כל אשר נגרם לבני-משפחתו; אך הנזקים האישיים והלאומיים הקשים, אשר נבעו מחשדות ומהחשדות לגבי אותו אסון, במשך עשרות שנים - היו תוצאות-לוואי מיותרות ופוגעות של השערות-שווא. גם אם לאחר 80 השנים שחלפו, לא ניתן להוכיח בוודאות מי היה אחראי להתנקשות במנוח ז"ל - הרי בעזרת השאלה שבשם המאמר, ניתן להסתפק בתשובה ברורה למדי, גם אם בעקיפין, בנושא שהפך חשוב עוד יותר - מי לא היה אחראי לכך.