מה אומרים לילדים? תמיד חשבתי שיש להשיב את מימד המסתורין שנגזל מהשיח המיני, "היפה באמת היא תמיד ביישנית", האינטימיות הגואלת שידענו לפני התקינות הפוליטית המסרסת. עכשיו זה בעמוד הראשון. אין ברירה. גיבור תרבות. אכן, להוותנו.
יש משהו משקר בשיכרון הכוח, התחושה האומניפוטנטית להניע אלפי מעריצים לקולך, המיקרופון נדמה כמטה קסמים רב-כוח. אתה באמת מאמין שזה אתה ואפסך, ואין בלתך. לא לכולם כלים נפשיים ואינטלקטואליים להכיל את המעמד והעוצמות, האפשרויות והסכר שנפרץ. איזו אחריות אדירה יש למושאי הערצה המוניים. "תן דעתך שלא תקלקל ולא תחריב את עולמי, שאם קילקלת, אין מי שיתקן אחריך".
מה נסביר לילדים הקוראים על מושא הערצתם - מה זה אורגיה, מסיבות חשק, בעילת קטינה וסדום ועמורה? בתוך עמי אני יושב, הארוס (היצר) הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. התשוקה המינית מתועלת גם לסקרנות מדעית ולהמצאות, לכתיבה ולאמנות. אבל לא בזה מדובר.
בסרט "
אמריקן ביוטי" הגיבור בן כ-40 לא מקבל את שיגרת חייו. הוא מפנטז על חברתה בת ה-16 של בתו. לשם כך שינה את חייו והרגליו. כשהיא מוכנה להתמסר, היא מספרת שזאת הפעם הראשונה. הוא, שהנערה עשתה עליו רושם של אישה מנוסה, מבין שטעה. אבל היצר בוער. הוא מביט בה בחמלת אב על בתו, ועוטף אותה ברחמים (בשמיכה). הוא מתגבר, ודווקא כך מממש לשיא את גבריותו הפגועה.
אני יודע שהילדים חשופים לאלימות ולפורנוגרפיה. היא ניבטת משלטי הענק ומסרטוני המוזיקה שאינם מנגנים דבר זולת גירוי, מהעובדה שפח זבל כמיילי סיירוס הפכה ל"גיבורת" תרבות. אכן, גם לנו יש אחריות לתרבות המקדשת ידוענים. אבל ההלם גדול יותר כשמושא ההערצה מתגלה במערומיו. הנה הצעה לתרומה לחברה: תקליטור שירי משוררים של כוכבים כאלה - שילדינו יזמזמו "גם" טקסטים עיליים. אז מה אומרים לילדים? אולי מה שכתבתי. אפשר להתחיל בסיפור על בגדי המלך החדשים.