את התערוכה על חייו של בגין הכין מרכז בגין ואילו אני נטלתי על עצמי, כחבר הנהלת לימוד בישראל, לאסוף חומר, למיין צילומים, להכין כיתובים על חייו של מי שאני משמש לצידו מאז 1990 - הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס. ועל כך תודה גדולה לצלמי לשכת העיתונות הממשלתית, לאסף שילה, לחברי יוסף אבי יאיר אנגל, לרותי פרס על צילומי משפחה, וגם לרעייתי בתיה על השימוש בצילומיהם. בהכנת התערוכה, לה קראתי "מרחוב וילנה בוישנייבה לרחוב הנשיא בירושלים", הנחה אותי קו מנחה עיקרי אחד: זו חייבת להציג את סיפורה של מדינת ישראל תוך שימוש בביוגרפיה של פרס. וכך פרקיה של התערוכה מספרים סיפור זה. ילדות בוישנייבה - לימודים בבית הספר היהודי "תרבות" בעברית וחברות ב"שומר הצעיר" ולאחריה עליית המשפחה לישראל. רצח היהודים בוישנייבה על-ידי הנאצים ובכללה משפחתו של פרס. צעדים ראשונים בישראל - בית ספר חקלאי והגשמה בקיבוץ. נקרא לביטחון ישראל. הפרק העוסק בגיוסו של פרס הצעיר למטה ההגנה על-ידי בן-גוריון ופעילות הארגון ותרומתו בדרכים לא דרכים להשגת נשק מגן לישראל שמצאה עצמה תחת אמברגו נשק של מדינות העולם ותרומתו הייחודית למבצע קדש. לאחר מכן השנים הראשונות של הקריירה הציבורית בפרק שר הביטחון ומקדם השלום שעניינו שיקום צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים ומבצע אנטבה. משם לפרק ראש הממשלה שעוסק, בין היתר, בהוצאת צה"ל מלבנון והדברת האינפלציה, ולאחריהן כשר חוץ, קבלת פרס נובל לשלום. התערוכה מסתיימת בפרק נשיא המדינה המתאר את ישראל מאז 2007 וכוללת את נאומו ההיסטורי של פרס בבונדסטאג הגרמני, קידום המחקר והפיתוח הישראלי ושיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל.

החלטת לימוד FSU בהנהגתו של יו"ר ועדת ההיגוי הבינלאומית, מתיו ברונפמן, ולצידו חיים צ'סלר וסנדי קאהן מניו-יורק להציג את התערוכות תחת קורת גג אחת, היא בעלת חשיבות חינוכית יוצאת דופן. משנשאלתי ערב הפתיחה כיצד אני, שמזוהה כל כך עם פרס, יכול להיות שותף לתערוכה המתעדת גם את סיפור חייו של יריבו הפוליטי הגדול, מנחם בגין - התשובה הייתה ברורה לי. ההחלטה להציב את פרס ובגין בחדר אחד, זה לצד זה, תוך הצגת סיפור חייהם הכל כך דומה והכל כך שונה של השניים שבאו מעיירות יהודיות במזרח אירופה (כיום זו אותה מדינה), נולדו באותו חודש - אוגוסט - בהפרש של עשר שנים, ועמדו בישראל בראש שתי תנועות יריבות, עשויה ללמד כל צעירה וצעיר בישראל את גבולות חופש הוויכוח. לכל המבקר בתערוכה מתברר כי המניע של השניים היה משותף: לשרת את עם ישראל, לתרום לביטחונה של ישראל, להביא לשגשוגה ולהשכין שלום. חילוקי הדעות הקשים היו לגבי הדרך, לא לגבי היעד. (אני, אגב, מאלו החושבים שדרכה של תנועת העבודה היא הדרך הנכונה.) הלקח שחשוב ללמוד מהצבתם של בגין ופרס באופן סמלי בחדר אחד בירושלים הוא שבישראל, שחוותה לא פעם אלימות כחלק מהוויכוח הפוליטי, שהגיעה לשפל הנורא של רצח ראש ממשלה בשל עמדותיו, אסור לטשטש עמדות, מותר להתווכח, אולי אפילו רצוי, אבל בשום אופן לא לגלוש להסתה שתוצאותיה הרות אסון. בלהט הוויכוח חובה לזכור כי גם מי שאתה חולק על דעותיו רוצה כמוך בטובתה של המדינה.