"בעקבות הזמן היהודי" מביא את חגי ישראל, את הפרשנות עליהם, מנקודת מבט פילוסופית, אבל לא כזו שמקשה על הקריאה, אלא כזו המשלבת דברי חוכמה והגות להיות קריאים לכל אדם.
זהו ספר שמיועד לעיון במשך כל השנה ואני בחרתי להתחיל בפרק על חנוכה. בתוכו מצאתי תת-פרק בשם "פיתויי ואגנר" ובו דיון פילוסופי קצר האם ראוי להשמיע את ואגנר בציבור בישראל או לא.
רוזנברג, שהוא גם תלמיד חכם וגם פרופסור, ממצה במעט מילים את התחושה שלי, שלא ידעתי לתת לה מילים עד היום. בסוגייה זו כותב רוזנברג: "אולי צודקים הטוענים, ששמיעת ואגנר הכרחית לחינוך המוזיקלי, ולא יתכן לדלג עליו. בצער אסכים ש'ילבשו שחורים' וילמדו אותה, שישמעו אותה בערוץ המוזיקלי הגרמני... אך שלא ישמיעו אותה בציבור בארץ... החרם הוא סמל, אך הוא יותר מסמל. הוא מבטא את הסירוב של הנרדף ליהנות מהשירה של מי שרצה לרוצחו נפש...".
רוזנברג מדבר על תולדות המנורה, על ההתבוללות ועל מלכות חשמונאי. מביא מידע וידע, דן בסוגיות מהותיות והכל בשפה קריאה ומעוררת מחשבה. מומלץ.