רקע:
המערער והמשיב נישאו לשתי אחיות. לימים התפתח רומן בין המשיב לבין אשת המערער. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיב, בה נטען, בין היתר, כי בין המשיב לאשת המערער התפתח רומן עקב לחץ שהפעיל המשיב על האישה, ועקב כך המערער לקה בדיכאון חמור והוא סובל מנכות נפשית בשיעור 40% לצמיתות. בית המשפט המחוזי דחה את כתב התביעה בשל היעדר עילה, ומכאן ערעור זה.
טענות המערער:
ערך המשפחה הוא ערך עליון, וגם אם בן-זוג נשוי חטא וגרם נזק לבן-זוגו הנבגד, אין בכך כדי לשלול אחריות של צד שלישי הקשור לכך קשר ישיר.
ברית הנישואין כשלעצמה יוצרת חזקה לפיה אדם נשוי או אשת איש מותרים זה לזה, אך אסורים לאחר, ועל כן אסור לצד שלישי לבוא במגע אינטימי עם אדם נשוי או אשת איש.
טענת המשיב:
המשיב מסתמך על פסק-דין של בית המשפט המחוזי אשר קבע, כי קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן-הזוג. אשת המערער בחרה מרצונה החופשי לקיים קשר רומנטי עם אחר, ואין הדבר מקים לבן-הזוג הנבגד עילה וזכות תביעה כנגד בן-זוגו של האחר.
בית המשפט פסק:
המשפט אינו מכיר בעוולת ניאוף ביחסים בין בני-הזוג עצמם, וגם לא כלפי צד שלישי. ההתחייבות בין בני-זוג לקבל על עצמם את האיסור של "לא תנאף" היא במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט.
גם שיקולים "תועלתניים" מחייבים שלא להכיר בתביעות שכאלו, בהתחשב בכך שבגידה בחיי נישואין היא תופעה נפוצה - על-מנת למנוע הצפה של מערכת המשפט בתביעות.
על כן נקבע, כי אין עולם המשפט אמור להיכנס אל תוך מערכות יחסים אינטימיות בינאישיות ובינזוגיות, ועל כן אין להכיר בעילת תביעה בנזיקין של ניאוף ובגידה. אשר על כן, נדחה הערעור.
