כמעט מדי חודש אנו מתבשרים בחו"ל כי מצבה הכלכלי של ישראל
הנו יציב, שפיר וכמעט אידאלי. הדירוגים-קופצים כלפי מעלה; המחמאות לא פוסקות. כיצד ניתן לפרש אם כן, את "משב הקיטורים" הבלתי פוסק אצל חלק ניכר של אוכלוסיית ישראל ועיתוניה?
מתברר שאין כל סתירה. אלו צודקים וגם ההם צודקים. הממוצעים שלנו מצויינים. השכר הממוצע הנו 10,000ש"ח בחודש. לכאורה, אפשר לחיות מזה בסדר גמור. אבל רק לכאורה, כי השכר החציוני הנו רק 6000ש"ח לחודש, 40% פחות מהשכר הממוצע. אם מחצית האוכלוסייה משתכרת עד 6000 ש"ח, המשמעות הנה שהעשירונים התחתונים משתכרים אף פחות מכך.
בהערכה גסה הרביע התחתון משתכר בישראל רק כחמישית מהרביע העליון. זה עיניין של פער קיצוני בין שכר שכבות האוכלוסייה, פער המשקף מציאות עגומה של "עניים ועשירים".
יש שיאמרו שככה זה בכל העולם. נכון, ברוסיה יש שכבת אוליגרכים דקה כשמרבית האוכלוסייה נאנקת תחת עול הפרנסה. גם בדובאי זה כך. על הפער הקיצוני הזה מעידים גם נתוני ההשוואה מחו"ל. בתחום הפערים, אנחנו בטופ הלא המחמיא הזה.
כך קורה שהממוצעים דוקא בסדר, והדירוג גבוה בהתאמה. אבל מה עם משתכרי שכר המינימום ומטה, שאין ביכולתם לקנות קילו עגבניות ב-10 שקלים? מדינה נאורה, או אולי להפך? ומי שסבור שההתסדרות תפתור את הבעיה-טועה.
היו ימים בהם שמשתי כסטטיסטיקאי במרכז סולל בונה. כבר אז הם דאגו שם לתנאי העבודה של "היציבים והמנהלה", שהוו שכבה דקה של משתכרים בשמיים. מרבית המועסקים-עובדי שטחים וזמניים קיבלו שכר מינימום, נקודה. ככה זה לכל אורך הדרך; בנמלים, בחברת החשמל בכל מקום בו ההסתדרות שולטת באמצעות הוועדים.
זאת ללמדכם.
כותב המאמר הוא כלכלן תעשיה ותיק – כ"ס